ליאור שטרנברג. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 75 עמ', 58 שקלים
ספרו הרביעי והיפה של ליאור שטרנברג עומד בסימן חיפושה של דרך פואטית חדשה, שונה מזו שהמשורר הורגל בה. בתחילה מצטיירת דרך זו כניסיון "לצאת מהשירים"; ויתור מודע על מה ששטרנברג מכנה "הצד המת במשוואה", צד החיים שהתנקזו אל הדף, לטובת "החיים שיש לחיותם".
ראשיתו של ניסיון זה מהדהדת כבר בפתיחת הספר: "שמחה, אני נפתח אליך כמו רעב", נימה ויזלטירית מוכרת, שהזעם הנקי הוחלף בה באיזו עריה מילולית; הכמיהות, המחשקים, הרעב למגע וליופי, מובעים כאן באופן משוחרר הרבה יותר מן המצוי בספריו הקודמים של שטרנברג. בשיר הפותח של הספר "הדף הוא מישור" (הקיבוץ המאוחד) כתב: "לא קל להכיל את כל הנראה. מניפת/ העין מרעידה ממאמץ/ ומשמש. הפיתוי גדול לנטוש הכל ולגלוש/ שקט כדיונה, אל החשכה, וכנראה כבר/ הייתי עושה כן אלמלא ידעתי/ כי הדף לא ייעלם". את השורות האלה מנסה שטרנברג לממש בספרו הנוכחי, וכך מניח לעצמו לנטוש בשירים אחדים את קולו המתון והמדוד, כדי שיוכל להתמסר ל"תדהמת היופי"; לא לחשכה כי אם לחיים על שלל אורותיהם.
הגורם הישיר למפנה זה, כפי שמשתמע משני השירים העוטפים את הספר במעין חיבוק ילדי-אבהי, הוא הולדת בתו של המשורר, צאצא ראשון שלא נברא אל הדף אלא התממש בעולם. עובדה מכרעת זו - חיץ ישיר זה בין שני עולמות שפלשו תדיר זה לתחומו של זה - שיחררה את נצרת הכמיהה החזקה לבשר, לים, לגשם, לעצים, לנוף מוחש ולגוף רוחש. אבל הדף, כפי שניבא השיר הישן, לא נעלם. ודווקא השירים שבהם שב המשורר אל קולו משכבר, זה הבוחן את המלים (ומוותר מראש על משפטים כמו "גם אם ירקיעו הלילות, יפציעו איילות הגוף,/ כבדות דם ובשר, שוטפות אל תוך בריכת הלילה") ואינו מבקש להשתחרר מעולן, הם לטעמי השירים היפים ביותר בספר. במיוחד אמורים הדברים בחלקו האחרון, "שיבה מאוחרת", ובשירים מעניינים בפרוזה, כולל שלושה שירי יומן נהדרים על פגישה נמשכת עם "פרופסור טולקין", הכלולים בשער "המלים".
לכל אורך הספר אורב לאותו רצון להיטמע בחיים ריק פנימי כלשהו, חלל אפל ומאיים, המקנן בצד האהבה ותחושות התחייה והמלאות. לפעמים נוכחותו ישירה ולעתים היא מופיעה במרומז, דרך פריזמה מטאפורית כלשהי, דוגמת אזכוריו השונים של הנחש המתפתל: "ואני העקלתון, הזנב המתפתל ונבהל מעצמו"; או "בעקביה מתפתל נחש שינה"; ו"הריק הזוחל בבשר"; וכן "המשפטים הנחשיים, הזרים, מרובי הפסיקים, המרשרשים בעוברם", ויש דוגמאות נוספות.
סיבה גלויה אחת לנוכחות זו של הריק היא הזיכרון הקשה מבית ההורים: "ההתשה, לילות שחורים של יום כיפור:/ הבכור בן שש. הילדה נולדת בלי אוויר"; "רכבות/ שאבדה, אחותי, צל דק שבדק/ צמוד אל גופינו כרשת./ תנין המלחמה זחל עד טבורך,/ אוכל הכל. מותיר שורות ריקות -/ חייך". טבור האין, שמקורו אולי באחות המתה, מלווה את מבטו ואת פעולותיו של הדובר, ומופיע מאחורי כל דלת הנפתחת אל העולם. דווקא בהקשר זה בולטים התיאורים המקנים חיים לעצמים דוממים (דוגמת אריות הקתדרלה וספסלי העץ במוזיאון לודב בצרפת) ולצמחים (כגון תיאור קולותיהם העמוקים של עצי הצפצפה).
לפעמים בוקע הצמחי מן האיבר החי: "במיטתה היא כמי שנח בצל גזעו של עץ. גופה כבד והולך. שזיפים חמים צומחים מקצות אצבעותיה. עין שמשית בוקעת בסבך כביצה", ולפעמים נוצרים בני כלאיים שאמנם אינם "צמחיים", אך גם אינם חיים לחלוטין: "כבר זמן שתנסח את הצעד המוחלט אל החיים,/ תטיל את הביצה הטהורה של עצמך באור החם". מעל ל"הכלאות" אלה מרחף הרצון לפרוץ את מעגל המלים והמוות, ששיריו הראשונים של הספר פירשו ככלאו של הדיוק. אלא שדווקא הדיוק הוא שישיב על השאלה: "האם נוכל להתעורר מבעד לכל הדיוק הזה,/ האם נשוב ונהיה גבר ואשה, ילדיהם של הורים, מולידי ילדים".
דיוק הנימה והמבט הוא שמאפשר לכל המתואר בשירי החלק האחרון של הספר, "שיבה מאוחרת", להופיע במלוא תפארתו: "על הספה המנומרת של ילדותי/ אני ניצב כמו על מקפצת החמש/ בברכה העירונית ומתחתה עיסה/ של נרקיסים תוססת, מזמינה". הזיכרונות, נפלאים וכאובים גם יחד, הריחות והמראות, כאילו נרפאו מתאוות המגע ומחרדת המגע, והשיבו לרגעים קצובים את הדובר אל ילדותו, את הילד אל הוריו, ואחר כך אל הורותו ואל ילדתו העתידית.
"השמש מחליקה על עפעפי וגם אני נשמט פתאום/ לתוך נמנום דרכים עצל. חלום מהיר פותח לי נהר שוטף,/ זרמו הולך ומתרחב, המישורים שלגדותיו נושמים זהב וצהריים,/ וקול פנימי מורה לי להסיר את כל בגדי, לטבול במים אלה/ שאינם פוסקים, מבלי לדעת אם ואיך/ אגיע אל החוף מנגד". הזיה זו שהספר נחתם בה, המסתיימת בקביעה "ידי עוד אחוזה ביד בתי", מלמדת כי גם המרת חיי הדף בחיים הנושמים "זהב וצהריים" לא דיכאה את הצורך הבסיסי להימלט ממישוריו של עולם אחד אל מישורי העולם האחר, אלא שעתה אוחזת בידו של הדובר יד קטנה וממשית המותירה אותו כמות שהוא; אי נוודי, שימיו משתנים, ולשון הילדות שבה ולוחכת את חופיו.
