החיילים הדוממים מהחווה הסינית בספרה של דפנה לביא "הלומת קרב" החזירו אותי לחוויה אישית: באביב האחרון השתתפתי בטיול ג'יפים בדרום. המדריך, אוהב גדול של נופי הארץ ואב שכול, הזכיר בסיפוריו את החווה הסינית. יפהפייה צעירה והדורה, ילידת 1974 - השנה שאחרי מלחמת יום הכיפורים - פתחה זוג עיניים ושאלה אותו בחיוך מקסים: "מה זה החווה הסינית?" התפתיתי לענות לה שזו מסעדה חדשה, אבל התאפקתי. חשבתי על בן המחזור שלי מבית הספר שנפל שם. בני גילי היו בשירות סדיר באוקטובר 1973. הבנות לא שירתו בקו האש, רבות כבר לא היו בצבא אך בכולן נטבעה תחושת האבל והאובדן - גם אם הוא לא פגע בסביבתן הקרובה.
באמצעות יעל, תלמידה בבית הספר לאחיות שעבדה בחדר מיון במלחמת יום הכיפורים, מביאה לביא סיפור יוצא דופן של אשה צעירה שנחשפה לזוועות המלחמה בזמן שטיפלה בחיילים שרופים, קטועי איברים, הלומי קרב ואלה שחזרו מהשבי.
הסיפור כאן מובא מנקודת מבט חדשה: האחיות, אותן דמויות אילמות שבתודעה, נדחקות מאחורי דמות הרופא הקרבי הגיבור, מופיעות כאן לא רק כמטפלות ומלטפות אלא כמי שספגו פגיעות נפשיות ואף גופניות מהפצועים, משפחותיהם ומהרופאים הכל-יכולים. פגיעות אלו הופיעו שנים רבות אחרי המלחמה והן לא מוכרות, ולא התקבלו כ"לגיטימיות".
אחת מתופעות הלוואי של הטראומה בחברה הישראלית - מוכת המלחמות, הפיגועים והאירועים הביטחוניים - היא השייכות לנורמה: יש שכול מקובל ושכול מקובל פחות, כאב נורמטיווי וכאב שאינו שייך לנורמה, בלתי מוכר. כך גם הלם הקרב של הנשים המופיע בספרה של דפנה לביא. הרי הן לא היו בשדה הקרב, לא ראו בעיניהן את הבעל או את החבר מתרסק לרסיסים. תפקידן היה לטפל ולחזק, לעודד ולספוג, זה מה שהחברה דרשה מהן.
גיבורת הספר, יעל, היא אחות צעירה, שעושה מעל ומעבר כדי להקל על סבל הפצועים תוך כדי שמירה על כללים נוקשים של הייררכיה רפואית וצבאית ושל הוראות ביטחון שדה. אין לה גישה חופשית לשבויים הפצועים הזקוקים לסיר בדיוק בעת ביקור מפקד החיל, והיא גם לא יכולה להתלונן על שריטות ופצעים שגורם לה טייס שבוי בזמן הסיוטים הליליים. יעל מבינה כי מה שנקלט בתודעת המבקרים במחלקה הוא זרי פרחים רבים ומשפחות חמות, מחייכות, המקיפות בחיוכים את יקיריהן. את הצרחות הליליות של הפצועים, את תחושת האין-אונים מפני הסבל ואת ההשפלה והעלבון מניסיון אונס לילי של אחד הרופאים ליד מיטת פצוע, יש לקבור עמוק בלב ולשמור על מורל גבוה - הכל בשם המאמץ המלחמתי. כי הרי הקורבנות האמיתיים הם אלה שהיו שם.
באותם ימים של מלחמה פגשה יעל את יואב, חייל פצוע יפה תואר, שאתו היא מנהלת סיפור אהבה קצר ואינטנסיווי. מיד לאחר שהשתקם הוא חזר למלחמה ונהרג בקרב בחווה הסינית. ליעל לא היה זמן לטפל בכאבה האישי ובטראומות האחרות שנגרמו לה עקב האירועים שבעצם לא מעניינים איש. אך הטראומות, כדרכן, שבו לצוף. יעל הפכה להלומת קרב ונאלצה להתמודד עם הסיוטים האישיים שלה.
בחלקו השני של הספר היא ממשיכה בחייה המקצועיים באותו בית חולים, והופכת עם השנים להיות אחות ראשית. בו בזמן, בחייה הפרטיים מנהלת יעל חיי זוגיות דמיוניים עם יואב, החייל המת: היא מקימה לו פינת זיכרון בחדר השינה שלה, משוחחת אתו, משתפת אותו בכל מה שקורה לה וכמובן "חולקת אתו" את מיטתה, בעוד הזוגיות הדמיונית נמשכת שנים ארוכות, חבריה מתחתנים, מולידים ילדים ועוברים משברים אחרים. לאחר שנים היא פוגשת באחד מאותם שבויים שבו טיפלה במחלקה, אדם שלא הפסיק לחשוב עליה במשך הזמן שחלף. יעל מתאהבת בו, אך הקשר החולני ליואב המת גורם לה לפגוע בעצמה, פיסית ונפשית.
"הלומת קרב" נקרא בנשימה אחת. הוא כתוב בצמצום וללא הפרזות, כעדות עניינית שנועדה לשמש את הגיבורה בתהליך ריפוי כלשהו. חלקו השני של הספר, ה"דמיוני" כביכול, אינו פחות אמין מחלקו הראשון, המביא את העובדות כהווייתן. הסיוטים המתמשכים והדמיון הפרוע אינם פחות אמיתיים מן האירועים עצמם.
הספר הזה לא נועד למצוא חן. זהו מסמך מעניין, שונה, נוגע ללב וחריג, שמעורר זיכרונות מרים באלה שחיו את התקופה. באותה מידה פותח הספר צוהר לעולם מסויט ופצוע לפני אלה שלא חוו אותו. והעולם הזה, מתברר, מדמם לא פחות משדה הקרב.
