אני קלריס בין, לגמרי לורן צ'יילד. נוסח עברי: גילי בר-הלל סמו, הוצאת אגם, 191 עמ', 64 שקלים
מי שכבר מכיר את צ'רלי, לולה ויוברט הורציו, יזהה מיד את קלריס בין, על שערה הסתור, פיה הזעיר הממוקם בקצה הסנטר והפזילה הספקנית, כיוצאת-מכחולה של לורן צ'יילד. צ'יילד, מאיירת-סופרת אנגלייה, פירסמה עד היום קרוב ל-20 ספרי ילדים (ואיירה רבים נוספים), שזכו להצלחה רבה (וגם להערכה) בעולם וגם בארץ. ספריה "אף פעם בחיים אני לא יאכל עגבנייה", "אני בהחלט קטנה מדי לבית-ספר" ו"אני בכלל לא עייפה ואני לא הולכת לישון" (הוצאת אנונימה, דניאלה די-נור) אף עוררו מיני פולמוס בשל החלטת המתרגמת, אבירמה גולן, לשמור על שפתם הילדית הלא-תקנית עד משובשת, על פי רוב בחן (לטעמי, השיבושים לא היו חינניים דיים להצדיק את הסטייה מן התקן, ועם זאת, לראות בהם "סכנה לשונית" נראה לי מוגזם). בחזותה (ספרים מאוירים, צבעוניים מאוד, גדולי פורמט) ובתכניה (בררנות, קושי להתארגן לשינה, פחד מבית הספר) סדרת "צ'רלי ולולה" אמנם מכוונת אל ילדי הגיל הרך, אך מצליחה, בזכות כושר ההמצאה הילדי של צ'יילד והומור פרוע ואינטליגנטי, לבדר גם את ההורה והאחים הגדולים של המאזין הצעיר.
בתי, בת 12, הקוראת את ספרי צ'רלי ולולה לאחותה הפעוטה, שמחה לשמוע כי ללורן צ'יילד יש גם ספרים "עבים" (קרוב ל-200 עמודים אווריריים-מאוירים) לילדים "גדולים". היא חטפה את הספר מידי - לא לפני שהתענגה על דמותה של קלריס שעל איור הכריכה: "היא נראית בדיוק כמו צ'רלי ולולה!" -"לגמרי", הסכמתי.
"לגמרי" (utterly) היא מלה המזוהה עם גיבוריה של צ'יילד. ההמשך, היה מפתיע. לא חלפה אלא רבע שעה ובתי, קוראת מתמידה ומיומנת, חדלה מן הקריאה. "קראתי חצי ספר, זה משעמם" קבעה. ושלחה אותי לקרוא בעצמי ולהיווכח בצדקתה (הלא-מנומקת).
קלריס בין, כמו גיבוריה האחרים של צ'יילד, היא ילדה בת 11, דקת הבחנה, המתארת את סביבתה במיזוג שובה לב של תום וסרקזם ("אבא שלי נמצא בדרך כלל רוב הזמן במקום שבו הוא עונה לטלפון ואומר, 'אני לא יכול לדבר עכשיו, אני טובע בעבודה'"). בשלב מוקדם זה של הקריאה נראה כי ההיחלצות מהפורמט המצומצם של ספר הפעוטות והגבהת המבט מתאימות לאופי הכתיבה של צ'יילד. הן מאפשרות לה לתת דרור ללשונה, ולסטות מדרך המלך של הסיפור אל משעולי האפיזודות הזעירות והפורטרטים שבאיורם (גם הלשוני) היא אשפית: "זאת גברת וילברטון. אפשר לזהות אותה לפי קולה הערב כקרקור העורב. היא אומרת, 'קלריס בין, את לגמרי לוקה בחסר במחלקת הריכוז. לזבוב יש יותר יכולת מיקוד והתמדה!' ואני רוצה לענות, ואת לגמרי לוקה בחסר במחלקת הנימוס, גברת וילברטון, ולקרנף יש יותר נימוסים ממך'".
כל זה משעשע, שנון ומתוק, אך - בדיוק כפי שחשה בתי - אינו מספיק כדי לפרנס יותר מסיפורון. כדי לשמור על מתח נחוצה עלילה - אני מניחה שזה מה שעורכיה של צ'יילד אמרו לה - והיא אכן דאגה שתהיה אחת. אלא שבמקרה זה, תחת שזו תארגן את הספר, היא מכבידה, פוגעת בקלילותו, הופכת אותו לטרחני - וזו רק חצי צרה. הצרה השלמה נובעת מן העלילה הבעייתית, שיש בה תפקיד מרכזי לטקסט האופייני למותחנים פופולריים-בנאליים.
מבלי להכביר פרטים, לפנינו סיפור מסגרת (קלריס בוחרת להכין עבודה על "עלילות רובי רדפורט", סדרת מותחנים ירודים) וסיפור ליבה שהוא עלילותיה של רובי רדפורט, כפי שהן כתובות, כביכול, בספר שאותו קוראת קלריס, מפרי עטה של פטרישה פ' מייפלין סטייסי (המחברת פיקטיווית). סיפור הליבה, כאמור, מאריך את הטקסט עד אין קץ, אך בעיקר מוסיף לו פסקאות רבות של כתיבה גרועה (במתכוון), מלאת פרכות וסטריאוטיפים.
לכאורה, צ'יילד חוגגת על חשבונה של הסופרת האחרת, שאותה ואת ספרותה היא מציגה ככלים ריקים - ובכל זאת הקוראים חשים מרומים. שכן כל אותו מהלך טרחני (שאפשר היה לראותו כדרך אינטליגנטית להדגים את הפער בין ספרות ילדים טובה לספרות ריקנית) נגמר באופן בעייתי ביותר - בניצחונה המוחץ של הסוגה המסחרית ובהכרה בהיותה לא רק כייפית, אלא גם "מלמדת".
צ'יילד, נדמה לי, נפלה אל מלכודת שטמנה היא עצמה. בחירתה לזהות את הספרות המסחרית-הפופולרית עם הגיבורה האנרכיסטית שלה, ואת הספרות הטובה עם נציגת הממסד, המורה גברת וילברטון, לא היתה יכולה להוביל אלא אל הסוף הזה, המקומם, המבלבל והלא מספק.
