"מכתבים מגבעת הזבל" זכה בפרס אקו"ם לספרות הילדים והנוער ובאחרונה יצא לאור מחדש. לבנה מושון מנסה לרקום עלילה מאתגרת - להציב גיבור שמתנכר להורה שלו וחולם על חיים אחרים ואב אחר. היא מציבה בחזית נער בשם יחיאל שאביו הוא אלכוהוליסט, אמו עובדת בניקיון, אחותו, בת 17, הפסיקה ללמוד כדי לעזור בפרנסת הבית ואחיו החורג גר בקצה השכונה. יחיאל מתואר כילד שמן ומעט דחוי, המנוכר לאביו ואף נתבע להחזיר אותו כשהוא שתוי מבית הקפה שהוא מבלה בו.
מושון בוחרת לשרטט ילד שאינו חש הזדהות עם האב האלכוהוליסט - שום רגש חמלה, שום ניסיון לצלול לעולמו או לתאר מציאות מעט יותר מורכבת. לאורך הספר מתאר יחיאל את אביו: "האיש הזה", "האיש שנשפך על הבטן שלי", "האיש המבולבל מבית הקפה", ללא שום מחשבה שהניכור של יחיאל לאביו מוליד ניכור של הקוראים אל הילד עצמו.
בחירה להיצמד לזווית ראייה של ילד שמתעב את אביו השתוי היא בחירה לגיטימית של יוצרת ונובעת כנראה מרצון לתת לילד את המקום שלו לפרוק את זעמו ולבטא את כאבו, אבל תיאור מצבו הנפשי הוא רדוד ופיתוח המשך העלילה מעלה תמיהה באשר למשמעויות העולות מהספר ולהעדר האנושיות והרגישות העולה ממנו.
כדי לכתוב על נער שחי עם אב שתיין והוא מתעב אותו וכמה להשתחרר ממרותו ומצליח לבסוף לבנות את עצמו מחדש יש צורך בכישרון כתיבה אמיתי, באיזון וברגישות שייצר הזדהות אצל קוראים צעירים שנחשפים לנושאים קשים של התמכרות, אלימות, מוות ורצון לבחור בחיים, וזהמבלי שגודשים לתוך כל זה גם את השואה.
יחיאל בורח למאפייה המקומית ומוצא שם מקלט ואי של שפיות. ההתנכרות לאביו גוברת והוא משקר ומספר לכולם שאביו האמיתי חי בניו יורק ושהוא שולח לו מכתבים ושהאדם שהוא מחזיר כל פעם הביתה מבית הקפה הוא איש זר שגר אצלם. בליל סערה, כשאביו חוזר בגפו הביתה שיכור, הוא מועד ומת. גם בהתייחסות למות האב שומרת מושון על נימה מנוכרת. יחיאל לא הולך ללוויה, כי הוא צעיר מדי, אך נשען על התיאור של אמו: "הוא היה שם כמו חבילה של בוץ, חבילה שלא זזה. ככה הוא שכב למטה. אי אפשר היה לראות שזה בן אדם. הפה שלו היה פתוח כאילו הוא צוחק". קצת הבעת רגש במעמד הזה לא היתה פוגעת וגם לא היתה גורמת חס וחלילה לקורא הצעיר לחשוב שיחיאל אוהב את אביו, למרות שזה היה עשוי לייצר תמונה מעט מורכבת ולא שטחית, ועשוי היה ליצור אמינות ולחזק את המתואר.
יחיאל חרד עכשיו שישלחו אותו לפנימייה והוא ממשיך ללכת למאפייה. בגבעה של זבל הסמוכה למקום הוא מוצא מכתבים אמיתיים המיועדים לו מניו יורק. אט-אט מתגלה שהאב שבדה באוזני הילדים הוא אביו של בעל המאפייה - ניצול שואה שבתקופת המלחמה זרים הצילו את בנו והוא שואף לעשות חסד עם העולם ולאמץ את יחיאל היתום ולטפחו. יחיאל מסתנוור מהאמריקאי העשיר, ניצול השואה, קורא לו מיד "אבא שלי" וזה מצליח למנוע את שליחתו לפנימייה. המהירות שבה הוא שוכח את אביו המת והזינוק לחיק האמריקאי העשיר מתוארים באופן מביך המערער את האמינות. יש מקום לספרות ילדים המתארת ילד שאינו אוהב לגדול בצל אביו השתיין, והחיים מאפשרים לו בחירות אחרות, אבל "מכתבים מגבעת הזבל" יוצר מעברים מופרכים, שספק אם ילד מספיק תמים להאמין להם.
אי אפשר גם שלא לשים לב לייצוג הסטריאוטיפי: האב האלכוהוליסט, עמרם טובים, הוא מזרחי המצוטט כדובר ערבית ועברית עילגת; שרה, הילדה שיחיאל מתאהב בה, היא עולה חדשה מפרס ומתוארת כילדה דחויה שילדות לא מדברות אתה; ומנגד אבנר ברקוביץ', עם משקפיים מוזהבים ובלורית בהירה, הוא העובד הסוציאלי שמציע לאב השתיין תוכנית גמילה; וארווין, ניצול השואה שחי באמריקה, הוא גיבור תרבות, אצילי ונדיב.
שפתה של לבנה מושון יפה, אבל כשמדובר בספר נעדר נשמה ועמוס במסרים דידקטיים זה לא משנה עד כמה רהוטה השפה שבה הוא כתוב או איזה פרס יוקרתי הוא קטף.
