הקסם של מדיבא: סיפורי הילדים האהובים של נלסון מנדלה
תירגם וערך: שלמה אבס. הוצאת עגור ומודן, 128 עמ', 78 שקלים
ילדי כיתה א' מבית הספר "הירדן" בשכונת התקוה בתל אביב, שרבים מהם ילדיהם של מהגרי עבודה, חלקם מאפריקה, הקשיבו בעניין לסיפור על האריה הפצוע, הצבוע החנפן והארנב הערמומי. "הסיפור יפה, רק חבל שאין יותר תמונות", העיר אדם. "זה הכל על חיות?" התפלאה סטפני, וויקי הסבירה: "כי זה על אפריקה. באפריקה יש הרבה חיות". אחר כך הם שאלו מי כתב את הסיפורים והתעניינו בדמותו ובתמונתו של המנהיג הדרום-אפריקאי, נלסון מנדלה.
מקורם של 30 סיפורי הילדים שליקט וכתב מנדלה הוא אכן באזורים שונים באפריקה, בעיקר בחלקה הדרומי, וברבים מהם בעלי חיים הם השחקנים הראשיים. המספרים שמים מלים אנושיות בפי החיות, אך אינם מאנישים אותן ולא מתעלמים מאורחות חייהן.
הסיפור הראשון, "המלך האריה מחלק מתנות", נפתח בדילמה: "המלך אריה ערך מסיבה גדולה וכל חיה היתה צריכה לבוא, מפני שהזמנה מהמלך כמוה כפקודה שאף אחד לא יכול לסרב לה. רק איילה רקעה ברגליה. 'אוי לא,' אמרה, 'אריה בוודאי ישמח לערוך ארוחה מבני משפחתי, איך נדע שהוא לא מתכוון לאכול אותנו אם נלך למסיבה שלו?'"
הסיפור כתוב בהומור, כולל עקיצות שעשויות לשעשע את המבוגרים הקוראים את הסיפור לילדים: האיילה אמנם לא נטרפת, אבל המסיבה כולה מתוארת כאירוע תזזיתי שבו האריה עצבני כי כמה אפשר להתקיים על תפריט צמחוני, ואורחיו עצבניים מאותה סיבה בדיוק. חלוקת המתנות - שיאו של האירוע - הופכת לבלגן אחד גדול שבו כולם נדחפים והאריה משתגע. התוצאה: כל חיה מקבלת את מאפייניה הבולטים - הפיל יוצא משם עם אף ארוך ושני חטים לצדו, לעז מודבק זקנקן לפני שהיא מבינה מה קורה והצב, שהגיע באיחור רב, כמובן, נאלץ להסתפק בשריון מגוחך שהכין לו הקרוקודיל.
יש באוסף גם סיפורים על מלכים, נסיכים, טבעת מכושפת, משביע נחשים ואפילו השד המיתולוגי בבקבוק. אלא שבסיפור האפריקאי סרטן משחרר את השד מהבקבוק. גם בשאר הסיפורים כמעט תמיד יש לחיות תפקיד חשוב. הארנב משחרר את נסיכת העננים מהכישוף שהפך אותה לציפור (והיא מתאהבת בו והופכת אותו לאדם). בכמה מן הסיפורים מהדהדות אגדות מוכרות, כמו הסיפור על נטיקי היפה, שמזכיר מאוד את סינדרלה, ויחד עם זאת, הם נאמנים למקור האפריקאי.
מנדלה הביא את הסיפורים כפי שסופרו במשך הדורות על ידי מספרי סיפורים. הוא לא ערך שינויים ולא התאמץ לרצות אף אחד. אז נכון שלילדי כיתה א' בבית הספר "הירדן" המידע שעל גבו של הצבוע יש רצועת פרווה הוא חסר משמעות, אך זה לא פגם בהנאתם מהסיפור על החלש שמערים בחוכמתו על החזק.
מנדלה לא חס על הקוראים ולא עושה הנחות. הילדה החצופה מדיפטסאנה מתה בשל חוצפתה; אמא אדמה, בתו של השמש, שבחרה לרדת לעולם ולהיות אם כל חי, הופכת אחרי מותה ללבנה שמשקיפה "על ילדיה הנלחמים זה בזה, והיא רואה את בנותיה מתקנות ומרפאות, משרתות ומגישות, כשם שהיא עשתה לפניהן". נכון, זה לא בדיוק המסר שהייתי מבקשת להעביר לבתי על תפקידן של נשים בחברה, אבל הסיפור הוא אולי היפה ביותר בספר. אחרי הכל, מסרים דומים יש גם בשלגייה ובסינדרלה, ואם חושבים על זה, הדרישה לתקינות פוליטית עשויה להגביל מאוד את ספרות הילדים, ובכלל.
הצליל האפריקאי נשמר בתרגום גם כשהוא קשה להגייה. נראה אתכם מספרים את עלילותיו של הלקנינה הערמומי, או הוגים את הצליל קגו קגו קגו (שכל כך מעצבן את השד לדימו). אבל המאמץ משתלם, שכן זה חלק מקסמן של אגדות, שהן מאפשרות מסע לעולמות רחוקים.
המתרגם, שלמה אבס, שכבר הביא לקוראים ישראלים צעירים (ומבוגרים) סיפורים אפריקאיים כמו "אננסי - עלילותיו של עכביש" (הוצאת עגור), שמר גם על הטון המשתנה מסיפור לסיפור: פעם הוא ריאליסטי, פעם אגדי ופעם הומוריסטי. האיורים שנעשו על ידי מאיירים אפריקאים הם צבעוניים ומרהיבים וחבל, כפי שציין אדם מכיתה א', שאין יותר מהם. במחשבה שנייה, אולי חבל שאין יותר מ-30 סיפורים.
