דפנה בן-צבי. אייר: עמית טריינין. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 106 עמ', 68 שקלים.
הספר השני בסדרה על הצב מצב מפגיש את הקוראים שוב עם הצב הקטן והחמוד - מצב. הצב, שהוא סתירה מהלכת: חרד אך נחוש, זהיר אך אקטיווי, נבון אך תמים, שוב יוצא לבדוק את גבולות העולם הגדול וכמובן, את גבולותיו שלו עצמו.
בספר הקודם ביקש הצב מצב להיחלץ משריונו, כלומר מביתו, כדי שיוכל להיות מהיר יותר ולצאת לטייל בעולם האמיתי מחוץ לחורשה שהוא גר בה. בדרך למד על דבקות במשימה, על כאב, ובעיקר למד מהדורבן הלמדן והארנבת הנמרצת על חברות.
בספר הזה מבקש הצב מצב להתמודד עם אתגר חדש: להתעמת עם בעיה מסתורית הפוקדת אותו עם בוא החורף - המועקה. כדרכו, הוא יוצא למסע מותח, בלוויית חבריו הזכורים לטוב וחברים חדשים מצטרפים, כמו גירית ותנשמת.
מצב מעריך שהמועקה היא חיה שגרה בעמק-רפאים ומלווה עצמה בזמר קודר, אבל מעבר לכך הוא והקוראים לא יודעים עליה דבר. המסתורין וקסמו של הלא נודע נותנים לחיפוש ממד מסקרן וקצת אנרכיסטי. הבחירה במלה מועקה לא מוצלחת. זו מלה של גדולים. ילדים לא נוהגים להשתמש בה (אולי בניגוד ל"דיכאון", "עצב" או סתם "מצב רוח").
בספר הראשון בן-צבי השתמשה בדגם ספרותי מוכר מן הספרות לפעוטות: מ"מעשה באפרוח" שהלך לחפש אם אחרת (לוין קיפניס, 1926); דרך "איה פלוטו" (לאה גולדברג, 1957) ועד "הביצה שהתחפשה" (דן פגיס, 1973), הגיבור תמיד עוזב את הבית מתוך אי שביעות רצון, יוצא למסע, בודק מהן האפשרויות שלו בחוץ ובסוף הטוב מגלה שאין כמו בבית, והכל, כמובן, בחרוזים.
בשני הספרים הסיפור מורכב יחסית לילדים שרק מתחילים להתנסות בקריאה עצמית; האותיות גדולות, ברורות ומנוקדות; הפרקים קצרים; השפה פשוטה; המוסיקליות מעולה ומתבטאת בחתירה לחריזה ובפטפטנות נעימה, ואיוריו החינניים של עמית טריינין מלווים את הסיפור בהרבה הומור ואמפתיה.
כקודמו, גם ספר זה מזכיר ספרות ילדים אנגלוסקסית קלאסית - של ביאטריקס פוטר, א"א מילן וקנת גרהם - העוסקים בדינמיקה חברתית של בעלי חיים ובהרפתקות בעולמם (כולל דרישת שלום מפורשת לזחל של לואיס קרול).
ההבדל המרכזי הוא שבספר הנוכחי המחברת מבקשת לעסוק במופגן ובאופן ישיר בנושא שבדרך כלל אינו מטופל בספרות הילדים - דיכאון. ספרות הילדים לא מרבה להתעסק באפל ובקודר, בראש ובראשונה בשל העדר ביקוש מצד הורים. נראה כי הדיכאון - כמצוקה מייאשת, מכנסת, והס מלהזכיר, כמחלת-נפש - נתפש כסכנה ברורה ומיידית. מפתיע לגלות את הפתיחות שבה נוהגת המחברת כלפי הנושא, מתוך תפישה שגם הצבע השחור נוכח בקשת הרגשות של הילדים. היא כותבת ישירות על האופן שבו פורטת המועקה על עצביו של הצב מצב: "פתאום הוא הרגיש בודד, עצוב, זנוח, היא השתלטה לו על כל מצב הרוח. היא גם סתמה לו את התיאבון, הוא אפילו לא היה יכול לשתות, רק לשבת ולבהות... כבר קרה שמרוב ייאוש התחיל לבכות, ופעם גם פרץ בצעקות".
בסיום המסע מצב מגיע כמובן לתובנות חשובות בנוגע לסוג המועקות שמשפיעות עליו: מועקות יכולות להיות ממש יפות וממש מכוערות, הן לא בהכרח משקפות מציאות, ולפעמים הן אפילו הגיוניות, שלא לומר סיבה למסיבה. וכך, כשאפשר לבחון את המועקות ולהתקרב אליהן, אפשר להתמודד אתן ובעיקר - לא צריך לפחד מהן, בטח לא כשיש חברים טובים בעלי זנב בסביבה.
