אלכסנדר סרגייביץ' פושקין. איורים: ירמי פינקוס. תירגמה מרוסית: רנה ליטוין. הוצאת אחוזת בית, 36 עמ', 74 שקלים
עוד אני יושבת במרפסת הצופה אל הכנרת, תוהה אם אני האדם הנכון לכתוב על דג הזהב של פושקין בתרגומו העברי, והנה שני דייגים עולים מן המים כשמכתפו של האחד משתלשל דג ענקי, שבשמש החורפית הוא גם נראה די זהוב. מיהרתי לרדת לחוף, בנעלי בית. אלה היו הדייגים הרוסים שאני רואה מדי פעם בפעם בקצה המזח של מעגן הדייגים. עכשיו הם היו עסוקים בצילום השלל לאחר שתלו אותו על ענף אקליפטוס. זה היה קרפיון באורך מטר. להעלות דג כזה בכנרת הדלה במים ובדגה זה אכן נס, ודג גדול שכזה הוא בהחלט דג זהב. כשהזכרתי את דג הזהב של פושקין, הם דיקלמו לי אותו מן הזיכרון ושמחו על שהספר רואה אור בעברית, ראשון בסדרת ספרי פושקין לילדים.
אכן, יש בתרגום אגדותיו של פושקין לעברית משהו משמח לא רק לקורא הנאור באופן כללי, כי אם גם, ובמיוחד, לעולים מרוסיה. אלה שילדיהם ישובו מבית הספר עם פושקין ביד
או בפה, ושאולי יראו בזה כמין איחוד של הבית שעזבו עם זה שמצאו כאן. פושקין, כך אני שומעת מחברים שקראו אותו ברוסית וסיפרו על אהבתם אליו, אינו ספרות. הוא הלוך רוח, הוא הרוסיות בהתגלמותה. יש אפילו שפה של פושקין - פושקינית.
ממה מורכבת ה"פושקינית" הזאת? פושקין, כידוע, היה מחולל המהפכה המודרנית בספרות הרוסית. מהפכה שתמציתה סינתזה חדשה בין שלושה מרכיבים: השפה הסלבונית העתיקה של הכנסייה (שהיא שפה ליטורגית המבוססת על בולגרית), השפעת ספרות מערב אירופה, והשפה המדוברת של האיכרים עם מסורת הסיפור בעל פה. מה שמאפיין את כתיבתו של פושקין הוא בעיקר הוויתור על השפה הגבוהה של האריסטוקרטיה, ועל הפרוזודיה הנוקשה של המאה ה-19 למען שפה מרובת רבדים וריתמית. איפיון נוסף של כתיבתו הוא העדר הקישוטיות, שאת מקומה תופסת קומפקטיות עניינית רוחשת פעלים.
באגדת דג הזהב בולטת גם המלודיות הזורמת של סיפור עממי. סיפור שמשמיעה אולי אומנת כפרית, כזו שהיתה למחבר ואשר מפיה, כך אומרים, שמע את האגדה.
האם נשמרו מאפיינים אלה בתרגום? לפני שנענה על שאלה זו יש לזכור כי דווקא בשל תכונות אלה של הטקסט הפושקיני, הוא נחשב לכמעט בלתי אפשרי לתרגום. כמובן שאפשר לתרגם את דג הזהב בצורה קולחת ומחורזת, אך האם יהיה זה פושקין? איך אומרת הקלישאה המוכרת: "תרגום, כמו אשה, אם הוא יפה הוא לא כל כך נאמן". רנה ליטוין הוציאה תחת ידיה תרגום נאמן מכל הבחינות, החל בריתמוס של מספר הסיפורים העממי, דרך הקפדה על סיומות מלעיליות של השורות, כמו בשפת המקור, ועד להיצמדות למלה "שוקת", שלא בטוח שהיא מוכרת לקוראים הצעירים שלהם מיועד הספר. המלה "שוקת" מזמינה את הביטוי "שוקת שבורה" - ביטוי שנולד באגדה זו של פושקין, שהרי יותר מכל זהו סיפור על שוקת שבורה; על המרדף אחרי החומר וההתעלמות מאהבת הזולת וההסתפקות במועט שלה הטיף מחולל הנצרות, שהדג הוא סמלו מאז הנוצרים הראשונים.
היה לנו משורר ומתרגם גדול, אברהם שלונסקי, שהצליח ליצור נוסח עברי של יצירתו העיקרית של פושקין, "יבגני אונייגין", ברמה שלא קיימת בתרגומים לשפות אחרות. מעניין מה היה יוצא אילו היה מתרגם גם את "הדייג ודג הזהב". בתרגום הנוכחי יש פה ושם חסימות בזרימה, ולפעמים מדגדג באצבעות לנסות אחרת; אך גם אם יש מקום לשיפור, טוב שהקוראים הצעירים ישמעו את האגדה המוכרת בלשון קצת יותר מורכבת מזו של סרטי דיסני, בשפה המושכת את תשומת הלב אל עצמה, אל גופן של המלים, אל מקצב הדיבור שאינו אץ לגלות מה יהיה בסוף.
האיורים המרהיבים, מעשה ידיו של ירמי פינקוס, נראים נאמנים למקור: איורים קלאסיים המתארים את העולם כפי שנראה בזמנו של פושקין - המחצית הראשונה של המאה ה-19. בין היתר, מתבטא הדבר בבגדיה של הזקנה, הלבושה על פי מיטב האופנה של 1840, או בסגנון הלבוש והתסרוקות של המשרתים והחיילים, אשר מזכירים את איוריו הסאטיריים של וילהלם בוש (הסופר והמאייר שהמציא את "מקס ומוריץ"). מעניין שהנוף דווקא לא מתאמץ להיות רוסי, אלא צפוני, שכן לא ידוע מהו מקור האגדה, היא מופיעה גם אצל האחים גרים. הנוף שפורשים האיורים מעשיר, ומאפשר לילדים הקוראים לראות מקום ממשי. העלילה מתרחשת בחוף הים - שם נפגש הדייג עם הדג שממלא את כל משאלותיו - עובדה שיכולה היתה להניב איורים החוזרים על עצמם. על בעיה זו התגבר המאייר בהבלטת הדרמה של הים המתקצף, בשל משאלותיה המוגזמות של הזקנה, ובכך שצייר אותה פיסת חוף בכל פעם מזווית אחרת וממרחק שונה. על הדייג מרעיפים האיורים תום של ילד, ואת דג הזהב הם מעטרים בכתר כשל דוכיפת, המדגיש את היותו דג פלאי. כל פרט ופרט באיור מעשיר וממחיש את הטקסט.
לסיום, שמעתי מן הסינולוג דן דאור שדגי זהב הם קרפיונים שהביצים שמהם התפתחו קיבלו טיפול מיוחד. מכאן שמה שראיתי על חוף הכנרת, היה אכן דייג שהעלה דג זהב!
