בסרט דוקומנטרי שנעשה על הסופרת והמאיירת אלונה פרנקל ושהוקרן לא מזמן בערוץ 8, מצטטת פרנקל חברה שלה, סופרת אחרת, שאומרת: "ילדות זה כמו אי בתוכך, ויש אנשים שיש להם סירה לאי הזה". לנורית זרחי, החברה והסופרת שאותה ציטטה פרנקל, בוודאי יש סירה אל האי הזה, כפי שממחיש הספר "פז ואני". זרחי, מסופרות הילדים הוותיקות והמרתקות בישראל, היא גם סופרת פמיניסטית, במובן זה שכתיבתה עוסקת בחיי הרגש של ילדות ושמעל דפי ספריה היא שולחת להן לעתים מסרים מחזקים.
הספר נפתח בתמונה שבה פז מזמינה את שירה לישון אצלה; שירה, המספרת את הסיפור בגוף ראשון, מרגישה מוחמאת: פז הזמינה רק אותה - סימן שהיא החברה הכי טובה שלה. למרבה האכזבה, כששירה באה הופך המשחק המשותף למסכת של השפלות שבה פז מכריחה את שירה להיות כלבה. הסיטואציה ממחישה עד כמה יכולות ילדות קטנות להיות אכזריות ועד כמה שבירים הם מושגי הקבלה אצל ילדים: פז, שהמאיירת המוכשרת הלה חבקין ציידה אותה בכתר מוזהב, משפיטה, פשוטו כמשמעו, את שירה, שלה שיוותה חבקין מראה נוגה ומרוחק. פז מצווה על שירה לקפוץ ולשבת לפקודת "ארצה", לנבוח ולא להעז לדבר בעברית. שירה מצייתת בתחילה ומאוחר יותר בורחת, ופז, "קלפטע" אמיתית, דולקת אחריה ומצווה עליה לשבת בשקט ולחכות לה, כי בעצם קבעה עם ילדה אחרת. שירה נותרת לשבת על המדרכה זמן שנדמה לה כנצח, בעיניים עצומות, מאובנת והלומת פחד.
מי שעוקבים אחרי כתיבתה של נורית זרחי לא יכולים שלא להתפעל פעם אחר פעם מן השילוב המופלא שהיא מצליחה ליצור בין פשטות ומופשטות, ומן הנגיעה ברבדים החבויים, באופן שמאפשר לנפש הילדים לשחרר קיטור. בשפה עניינית, רזה כמעט, לא מתיילדת, מצליח הספר הזה לבודד את הצער, הכאב והייאוש, מתוך אירוניה והומור דק, שגם הם מופיעים בספר, באמצעות שימוש בכמה רמות של תודעה.
ברגע מסוים הסיפור מקבל תפנית פנטסטית, וכששירה פוקחת את עיניה מופיעים מולה שני כלבים, גדול וקטן, רציני ומצחיק, ובכלבית - שאותה היא מופתעת לגלות שהיא דוברת ומבינה - מנסים לברר את פשר הצייתנות לפז: "מה, היא מלכה שאת עושה כל מה שהיא אומרת לך?", מציעים לה לנבוח ולהבהיל את פז, שתדע לה. כששירה מסרבת - "אמרתי לכם שאני ילדה. ילדים לא נובחים" - מבריחים הכלבים בעצמם את פז רחוק-רחוק.
אחרי ששירה מנחה את הכלבים להפסיק להבהיל את פז, הם מתעמתים אתה באופן לוגי להפליא: "אמרת שאת לא נושכת ולא נובחת... אז מהתחלה ידעת שאת לא יכולה להיות כלב. את יכולה להיות רק מה שאת", ובכלל, להיות כלב שלא נושך ולא נובח - זה הכי מסוכן. "תזכרי", הם אומרים לה, "את רק מה שאת בעצמך רוצה. את לא חייבת לשחק במה שלאחרים מתחשק. את לא מה שאת לא".
מי שמחפשים צדק פואטי בוודאי היו רוצים שהסיפור ייגמר כאן, בנקודה שבה מושלמת הנקמה בפז, וכשלשירה מחלחלת התובנה שהיא - ורק היא - יכולה להחליט מי ומה יגדיר אותה. אבל אז מתחולל מפנה נוסף ומפתיע: שירה עושה "דווקא" ומתנכרת לכלבים הרוצים בטובתה: היא עונה להם שבעצם ילדים יכולים להיות כל מה שהם רוצים ובכלל זה גם כלבים. בסוף היא נוטשת אותם ומנמקת את חזרתה לפז: פז היא חברה שלה, והיא נשבעה שלא להכריח ילדים לעשות מה שהם לא רוצים - ונוסף על כך פז מבינה עברית. הנעת העלילה באמצעות הנמקות פרוזאיות נותנת לשירה את האפשרות לשלוט על המציאות הטראגי-קומית וכך הופך "פז ואני" לסיפור מחזק ואמין.
