דב אלבוים. איורים: דיוויד הול. הוצאת עם עובד, עמ' לא ממוספרים, 64 שקלים
איך היו חיינו נראים לו היו לנו שמונה זרועות? שאלה מסקרנת זו עולה מתחילת סיפורו של דב אלבוים, שגיבורו הוא תמנון העונה לשם המוזר במקצת - זאביק. זאביק התמנון מתכונן להליכה לגן תת-מימי ומבצע בו-זמנית את כל פעולות הבוקר בעזרת שמונה ידיים. זרועותיו של זאביק, כיאה לתמנון, אינן נחות לרגע, ומיד מתברר כי עיסוקן העיקרי הוא לעולל תעלולים. בכלל, זאביק אינו חמוד וממושמע כמו יתר חבריו לגן. הוא גדול מכולם, מגושם, אוהב להציק ואפילו אלים. בהמשך מתקבל הרושם שזאביק הוא למעשה תמנון היפראקטיווי, הסובל מהפרעת קשב וריכוז: "אבל תוך דקה בקושי דקתיים/ זאביק השתעמם כאילו עברו שעתיים/ זרועותיו התחילו לרעוד ולקפוץ/ כאילו דגדג אותו סרטן מתחת לציפורניים".
לרוע מזלו המסגרת שהוא לומד בה לא סובלנית במיוחד, והגננת הקשוחה קובעת חוקים נוקשים שקשה לו לעמוד בהם. החברים לגן, הסובלים מנחת זרועותיו, מחליטים לנקום (בשלב הזה מתאדה הגננת באופן בלתי מוסבר מהסיפור), קושרים היטב את שמונה זרועותיו, ומשאירים אותו בודד ונטוש בלב ים. המעשה הזה מזכיר במשהו את פרשת השלכת יוסף לבור על ידי אחיו. כמו שם, גם בסיפור של אלבוים אלימות נענית באלימות והקוראים נותרים עם טעם חמצמץ מעט בפיהם, מאחר שלא ניכרת בסיפור הסתייגות מכך.
אבל סופה של שיירת הישמעאלים להגיע. גואלו של זאביק הוא אפרים, סוסון הים הקטן והחלש. לאחר ניסיונות חילוץ שונים שאינם צולחים, מחלץ הסוסון את זאביק על ידי המחשת האמרה "הצחוק משחרר". זאביק זוכה ליותר משחרור פיסי; הוא זוכה למטמורפוזה כוללת והופך בן רגע לחברותי ועדין.
לזכותו של הספר הזה ייאמר כי אינו כתוב בשפה מתיילדת או בטון חינוכי. השפה עשירה, אם כי היא כוללת גם משפטים מעט עשירים מדי לגיל זה, כמו "פתאום נחררה לזאביק אבקת שונית בנחיריים". גם תיאור של תרגיל מתמטי סבוך שעניינו קליעת שלוש צמות משמונה זרועות, עשוי להיות מאתגר מעט יתר על המידה. הספר נפתח בהומור חינני, אך מתחלף לאחר העמודים הראשונים בתיאורים מתישים ובנאומים מלאי פאתוס, שלבטח היו מהלכים שיממון על טיפוס כמו זאביק. חבל שזה קורה דווקא בספר שמהלל את הצחוק. גם האיורים, שלרוב חביבים ומסייעים בהבנת הסיפור, משעשעים רק בעמודים הראשונים, ולאחריהם חוזרים על עצמם ולא מחדשים הרבה או מפתיעים.
למרות שהספר אינו כתוב בטון דידקטי, נראה כי הוא מנסה להעביר מסר בנוגע לאלימות ילדים, אך המסר לא ברור, והספר אינו מציע פתרון מעשי לבעיה. שחרורו של זאביק מתואר באופן פנטסטי וסוריאליסטי, לעומת התיאורים הריאליסטיים של מעשי האלימות. חוסר האחידות גורם לפתרון המהיר של הבעיה המורכבת להיראות פשטני ולא אמין. בסוף זוכה הסיפור לקתרזיס ב"חיבוק תמנוני" שמביא את צדדיו הרכים של זאביק לידי ביטוי. יש לקוות שהמפגש המחודש בין התמנון לקורבנותיו הסדיסטים לא ייגמר בבופה של פירות ים.
