לאה גולדברג. איורים: דני קרמן. הוצאת ספרית פועלים, 24 עמ', 54 שקלים
התגובה הראשונה ל"האורח ביום הולדת" היא הקושי להאמין שהטקסט של הספר הזה, שנמכר עכשיו בין הספרים החדשים על המדף, הוא למעשה בן 70 שנים. המשוררת והסופרת לאה גולדברג, שעלתה לארץ ישראל בגיל 24, ב-1935, הצטרפה זמן קצר לאחר מכן למערכת העיתון "דבר" ופירסמה בו מיצירותיה ומרשימותיה. "האורח ביום ההולדת" הוא אחד מסיפוריה המחורזים שראו אור בין דפי "דבר לילדים". רק כעת נוספו לו איוריו המרעננים והמשעשעים של דני קרמן, והוא הפך לספר ילדים מן המניין, שמצטרף לשורת ספרי הילדים הנצחיים של גולדברג - מי שתיארה את עצמה כ"דודה של שום איש" - אך בפועל היטיבה לכתוב שירים וסיפורים לילדים אולי יותר מכל יוצר ישראלי אחר. גם כאן בולטים הכתיבה המוקפדת, החרוזה והשקולה של גולדברג, וגם האופי האוניוורסלי שלה.
"האורח ביום ההולדת" אינו סיפור עלילתי ארוך, והוא כולל סצינה מרכזית אחת: יום הולדתם של זוג התאומים מיכאל ומיכאלה. יום ההולדת בא, והורי התאומים מזמינים את בני המשפחה והחברים לחגוג את המאורע המרגש, שתיאורו משמר את ניחוח התקופה ואת חיי הכפר (למשל: בדמותה של "גילה מעין-חי" שמביאה אתה עגל במתנה). אך מיכאל ומיכאלה הם למעשה דמויות שוליות בסיפור הזה. מהר מאוד מתברר, שהמוקד הוא בעלי החיים, ובעיקר - חתול "עתיק ימים", המתגורר בבית התאומים, וקרוב משפחתו: "לחתול היה בן-דוד/ גור נמר בגן-חיות./ פעם בימים עשרת,/ החתול עונד לו סרט,/ והולך אל גן-חיות,/ לבקר את בן-הדוד". הנמר מפציר בחתול, וזה נעתר לבקשותיו ומזמין אותו ליום ההולדת של התאומים.
מכאן ואילך פונה הסיפור לתיאור המהומה שמחוללת הופעתו של הנמר בקרב החוגגים: נפילות, צעקות, דודים ודודות הבורחים לכל עבר. סופה של העלילה צפוי: השומר מגן החיות מגיע, תופס את הנמר ומחזיר אותו אל מאחורי סורג ובריח. הסדר מושב על כנו: חיית הטרף שוב כלואה, ובני האדם החוגגים שבים לשמוח: "איזה נס ואיזה פלא/ שוב סובבת קרוסלה,/ מיכאל ומיכאלה/ שוב שרים בקול צלול". רק כך מתאפשר "הסוף הטוב" של הסיפור. אבל כרגיל אצל לאה גולדברג - שמשתמשת לעתים קרובות בעולם בעלי החיים כדי לדבר באמצעותו על בני האדם - גם כאן בולטת אמירה הומניסטית, ביקורתית. שכן, דווקא גור הנמרים המפחיד והמאיים לכאורה מתגלה בסיפור כיצור חביב ושוחר שלום: הוא מושיט לאמם של התאומים את ידו לברכה ואינו עושה כל רע לאיש, אפילו כאשר הוא פוער את פיו: "הוא פותח את הלוע,/אך אינו רוצה לבלוע/ את הבית, את הגן,/ את העגל הקטן". בשל התנהגות זו, דווקא תגובתם של בני האדם מוצגת כאן כאבסורדית ונטולת קשר למציאות: הם מתקשים לראות את חביבותו של הנמר מבעד להגדרתו כחיית טרף מפחידה, ואינם מוכנים לקבל את מי שהגיע מאחורי החומות וכלובי הברזל של גן החיות.
יותר מכך: גולדברג מראה פן מפתיע נוסף של הדברים, בהציגה דווקא את החתול הביתי, הנעים והבלתי-מזיק לכאורה, כמי שיש לו צד פראי ואולי אף תוקפני - בשיאה של המהומה חומק החתול, כמעט כבדרך אגב, אל לול התרנגולות, ובסופו של הסיפור הוא חוזר "נבוך מאוד" מן הלול. האם דווקא החתול הידידותי מתגלה כאן כחיית טרף? האם אפשר להבחין בכלל בין פראי לבין מבוית? גולדברג שואלת את השאלות האלה בעדינות, כמעט בזהירות, מבעד לסיפור הקולח ולחרוזים העליזים, אבל הן ראויות לדיון ולתשובות ברורות גם עכשיו, אחרי 70 שנים.
