כאשר לדב התחשק לעוף מרים רות. איורים: אביגדור כהן. הוצאת מודן, עמ' לא ממוספרים, 51 שקלים
אני אוהבת דובים. איך אפשר שלא לאהוב אותם? דובים הם הרי כוכבים ידועים בעולם ספרי הילדים, החל בפו הדוב, הטיפשון המתוק, עבור בדוב העייף מאוד שליד הבובה זהבה, גמור בדוב באלו שרוקד עם מוגלי, שלא לדבר על שלושת הדובים שמישהי אכלה להם את הדיסה.
לכן קשה, אם לא בלתי אפשרי, להציג לילדים דוב גרוע: דוב שאינו מעורר חיבה, אמפתיה והזדהות, דוב שנראה מפחיד ומתנהג מפחיד. דוב מדוכדך ומדכדך בתכלית. זה המקרה של "כאשר לדב התחשק לעוף", שיצא באחרונה בהוצאת מודן כפרויקט המשלב ציורים של אביגדור כהן מקיבוץ כפר מנחם (יליד 1920, מספרת הכריכה) לבין טקסט של סופרת הילדים מרים רות מקיבוץ שער הגולן (1910-2005). זה בוודאי פרויקט שנולד מאהבה ונוצר כמחווה לציוריו של כהן שהוצגו לראשונה, כך מסופר באחרית דבר קצרה, לילדיו שלו לפני יותר מ-50 שנים. הסיפור של רות, קרובת משפחתו, הוסף לציורים אחר כך, והחבילה כולה היא בעצם "ספר אמן" מבחינה מסוימת.
עם זאת, כספר ילדים הוא לא מושלם. יש בו שילוב של ציורים עתירי מריחות כהות של ירוק וחום מונוכרומטיים ובלתי מובחנים, המתארים ספק-יער ספק-עמק, וסיפור על דוב שניסה לעוף ונכשל, ועל ציפור שניסתה לשלות דג ונכשלה גם היא. נדמה שהציורים העגומים - אלה המתארים את צניחתו של הדוב החום האומלל מהעץ - מעוררי כאב ממש והטקסט העגמומי לא פחות ("על גבו של הדוב הציפור רוכבת/ רטובה, מסכנה ומייבבת") אינם עושים חסד לא עם כהן ולא עם רות ובוודאי לא עם דובים.
שם הספר הוא "כאשר לדוב התחשק לעוף" והמלה "התחשק" מסמנת בעצם שיש פה איזו גחמה, משהו שאין לו נימוק וסיבה, מין מלה שלילית כזאת המתארת מעשה מטופש. הדוב, שנראה ברוב הציורים כמו הדובים המוכים בקרקסים (אם כי לפעמים תווי פניו מרוככים מעט בניסיון לשווות להם הבעות) מטפס על עץ, נעמד, פורש כפותיו ונופל. הציפור - שמצוירת דווקא באופן עליז יותר וקונקרטי פחות, כייצוג של ציפור ולא כציפור נכונה אנטומית - מנסה בתורה, מתוך קנאה ביכולת של הדוב, לשלות דג מהמים, וטובעת.
"הצילו!"
צעקה הציפור: "מר לי וקר!"
צחק הדוב: "תלמדי מוסר!"
מה פתאום "צחק" כאן? ומה עניין מוסר? האם הנפילה למים מצחיקה את הדוב והוא רואה בה עונש המתאים לפשע? איזה מין לקח זה? גם כך הדוב והציפור מתוארים כרברבנים גסים ("בואי ציפור, בואי וראי/ מה יודע לעשות דוב חזק ובריא!"), עניין המקשה ביותר על תהליך ההאנשה שלהם - שהכרחי לבניית הזדהות אתם. אילו רק היו דומים לחיות כמו הג'ירפה והאריה המלבבים מ"מיץ פטל", כוכבי יצירה בת עשרות שנים אף היא, שיש להם מגוון של תכונות אנושיות כמו סקרנות, חוש הומור, חרטה, כושר המצאה ויכולת לקשור חברות. אולי שורה פה רוחם של משלי קרילוב והחיות הערמומיות שלו, ואולי ניתן כאן הנופך האכזרי האופייני לסיפורי האחים גרים, שבהם היערות שורצים חיות לא נחמדות. כך או כך אין שמחה גדולה במסקנה שאסור לדוב לחלום ואסור לציפור לאהוב תעלולי דובים.
נכון, יש שלב של פנטסיות ואומניפוטנטיות אצל ילדים, וחשוב שילדים ואנשים יידעו מה הם מסוגלים לעשות בלי להסתכן - אבל האם באמת אין מקום לעודד אמון בכוחם של הדמיון, התושייה וכושר ההמצאה? אולי שיתוף פעולה יכול היה לאפשר לכל אחת מהחיות לממש את החלום שלה?
לזכותו של אביגדור כהן יש לומר שהוא עצמו מכיר בבעייתיות הזאת. "זה הרקע ל'סיפור הדוב'," הוא כותב באחרית הדבר, המתארת כיצד ראה הספר אור אחרי שנים רבות כל כך. "מוסר ההשכל שלו היה צריך לרמוז לילד כי רצוי לוותר על שאיפות לא מציאותיות - אך הראשון שלא שמע לעצתי הייתי אני עצמי".
