המלים ככישוף והכישוף שבמלים
ש. שפרה. ספריית האוניברסיטה המשודרת, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 356 עמ', 58 שקלים
נדיר לומר על ספר שהוא מוסיף נדבך הכרחי לספרות העולם. נדיר אף יותר לומר כי מה שהוא מוסיף אינו עוד קומה, אלא היסודות, כמו שעושה ספרה של ש. שפרה. "המלים ככישוף והכישוף שבמלים" עורך הכרה עם הספרות שקדמה לתנ"ך ולמיתולוגיה היוונית; ספרות שעלינו לקבל, נרצה או לא נרצה, כתשתית התרבות המערבית.
ולמה שלא נרצה? משום שזה גוזל מאיתנו, עם התנ"ך, את זכות הבכורה. על המבול סופר כבר, וגם על גן עדן וגם על בריאת האדם. אפילו העשתורת והבעל, סמלי הטומאה שמפניהם הוזהרנו השכם והערב, הם למעשה חלק מהתרבות עתיקה יותר, שיצרה את התרבות שלנו.
ש. שפרה מקדישה חלק גדול מזמנה לשירת המזרח הקדום. ב-1996 פירסמה (יחד עם יעקב קליין) אנתולוגיה עבת-כרס, "בימים הרחוקים ההם" (עם עובד), שהיתה ההתייחסות הראשונה לשירה זו מאז תרגומו של טשרניחובסקי לגילגמש ב-1924. בכרך זה הופיעו נוסף לעלילות גילגמש - המיתוס הראשון בתולדות העולם המערבי - מסה עשירה של טקסטים מגוונים, ואף כי ניתנה הקדמה ואחרית דבר היה בעומס כדי להרתיע את הקוראים.
ב"מלים ככישוף והכישוף שבמלים" משלימה ש. שפרה את מה שלי-עצמי חסר בספרה הקודם - טקסט מתווך. הספר קריא מאוד, ומאפשר התקרבות הדרגתית לעולם המסופוטמי. אפשר לקרוא אותו לצד "בימים הרחוקים ההם", אך גם כשלעצמו, שכן הוא עשיר במובאות של הטקסטים הספרותיים עצמם וביצירות שתורגמו לאחרונה. מאחר שהמחקר הארכיאולוגי במזרח התיכון על מסופוטמיה (עיראק של היום) עדיין בעיצומו, מדי חודש מתגלים לוחות חדשים. קברו של גילגמש עצמו נחשף ב-2003 בעיר נינווה.
במסופוטמיה - חבל הארץ שבין הפרת לחידקל - קמה התרבות השומרית-אכדית שנהפכה לבבל. שם הומצא כתב היתדות, בשנת 3200 לפנה"ס, על ידי האכדים, העם השמי הראשון שמשפתו נולדה העברית.
הספרות עצמה מזכירה את ספרות המקרא, במוטיווים ובאמצעים, אבל הרוח שונה עד כדי כך שמתברר נגד מה יצאו נביאי ישראל. בולטת מכל הייצריות שלוחת הרסן של האלים, חצאי-האלים ובני האדם. בולטים גם הניגודים בין הטבע לציוויליזציה ובין המלחמה לחיי הבית. האשה מייצגת את הבחירה במנעמי החיים ההומניים-אורבניים לעומת מסעות-הפרך ומבצעי המלחמה שנועדו להנציח את שמות הגיבורים. ש. שפרה גם מדגישה בספרה את הפן הפמיניסטי של הספרות המסופוטמית, שבה הנשים מוצגות כסוכנות דעת. כמו, למשל, בעצתה של הקדשה סידורי לגילגמש: גלגמש אתבה - לו תבהי כברסך מלאה,
אתהיום ולילה תשמח,
יום-יום עשהה שמחה,
יום וליל הרקדושחק. לו יהיו בגדיך לבנים,
ראשך לו יהי רחוץ, בבים לו תבטל,
הבט בילד האוחז בכפך,
רעי לו תשהמח בחיקך - כזו וכזה משפט האדם.
(עמ' 67).
בהמשך מראה הספר כי שמות החודשים בעברית הם בעצם באכדית, וכי "למות באמצע התמוז" אינו הגדול בעונשים. טבעי למות בתמוז כשהאל תמוז עצמו מת, כלומר כשפריון האדמה נם ומותיר את ההרים והגבעות לשלדי הקוצים.
וזו בדיוק הסיבה שבעטיה הספרות המסופוטמית חשובה לנו שבעתיים: משום שהעובדות הגיאופיסיות והאקלימיות המתוארות בה נכונות לישראל. נכונות יותר משירי הטבע של ח"נ ביאליק, למשל. כי כשביאליק כותב "הקיץ גווע", הוא עושה טעות (שעושה גם נעמי שמר אחריו), שכן הקיץ הוא מוות בעצמו, ואיך ימות? רק באירופה הקיץ הוא עונה שמחה והחורף עונה עצובה. באזורנו המצב הפוך: החורף, שבו הכל רוחש וצומח, הוא התקופה של מלאות החיים והפריון; ואילו הקיץ הוא היובש והמוות. הסתיו אינו עצוב, מאחר שהוא ההתעוררות הגדולה, מבשר הגשם. להיות מקומי פירושו להפנים את המחזוריות העונתית המאפיינת את המקום המוחשי, לא את המקום הספרותי המיובא. ב"בין אדם למקום" מתרחשים לא רק הזריעה והקציר, כי אם כל מצבי החיים, מהבסיסי ביותר ועד לאלוהי.
התרבות העברית, בשובה מגלות אירופה, צריכה להתחבר לתרבויות שצמחו מאותה אדמה. אלפי השנים שעברו מאז מלכות בבל שחקו עד דק את המגדלים שנועדו להנציח אותה, אך לא את הכתובים שנשמרו בספריות מתחת למגדלים ולארמונות. האדמה הצילה את לוחות הטין שעליהם נחרתו השירים והאגדות. |
