שישים מתחת לאפס
פרץ-דרור בנאי. הוצאת קשב לשירה, 96 עמ', 58 שקלים
ישנם כותבים שמצליחים במשפט אחד, לאו דווקא שהם כתבו, לכלוא את כל עולמם היצירתי. וכך נפתח ספר שיריו החדש של פרץ-דרור בנאי במשפט של גוסטב פלובר מתוך מכתבו ללואיז: "איזו טכניקה מורכבת היא הפשטות, וכמה תחבולות צריך כדי להיות אמיתי!" (מצרפתית: דורי פרנס). כשנכנסים לתוך שיריו של בנאי באמת מרגישים שאנו מסירים בבת אחת מעל עצמנו את מלוא "כובד הראש" כלפי השירה; לא עוד להתחבט ב"למה התכוון המשורר" או "למה התכוון הקורא", אלא לעמוד מול שירים פשוטים ושקופים, שכל עוצמתם הפואטית נובעת מתוך רטוריקה של שפת דיבור טבעית.
ואכן, קשה שלא להימשך אחר הדיבור השירי הזה, המעורטל ממשחקי לשון מסובכים. שורות כגון "אני הילד הבוכה ואלה דמעותיי/ הניבטות אליכם מכל קיוסק/ ופיצוציה/ הפתוחים ביום או בלילה/ ובכל שעות היממה" (עמ' 43); "תנו לי ראש עיר שיתמודד על התפקיד/ בשל חובת וחדוות העשייה/ טובת האזרח הפשוט/ ותיקון המעוות" (עמ' 35); "אני מה אכפת לי אם מפאת הקור/ הדבורים נמות בכוורתן" (עמ' 49); ו"באחרונה איני נמנה עם אנשי השנה/ גם לא עם אנשי החלומות" - השורות הללו נושאות עמן איכות של "חופש" ו"שחרור" לשוני, עד כדי קמיטה מוחלטת של התחביר העברי (קשה להעלות על הדעת משוררים רבים שיעזו להגות את המשפט, "את היית בספרייה הרבה", עמ' 23).
במובן זה, הציטוט מפלובר משמש כשער כניסה מתאים מעין כמוהו לספר. וגם אם נקט בנאי באי אלו "תחבולות" ספרותיות "כדי להיות אמיתי", כדברי פלובר, זה כלל לא ניכר בשירים; להפך. כל השירים נושאים תמונה לשונית בעלת אופי של כנות ויושר. הכנות הזאת מתבטאת לא רק במשפטי הווידוי וברחמים העצמיים של המשורר על פגמיו האנושיים (כדוגמת השורות "וחשבו שהשתגעתי/ ולא נותר לי זולת הים וחיבוקיו", עמ' 33, ו"כי בן שש-עשרה לא/ אהיה עוד לעולם", עמ' 15), אלא בעיקר הודות לריאליזם של השפה, ובעקיפין - לנוכחות החזקה של המבט; כל מה שהעין רואה - נכנס לתוך השיר.
וכשבנאי כותב בשיריו על "חייל חרדי מסולסל פאות/ חמוש ברובה גליל" (עמ' 54), "עיתונים דהויים עם עכוזי דוגמניות לוהטות" (עמ' 80) ו"איש נכה/ - נתמך בידי מטפל פיליפיני/ מביט בי ומחייך" (עמ' 58) - ברור לקוראים כי הכל אמת, אין תחליף לשורה שהמשורר כותב. אי אפשר, נניח, לשנות את "חייל חרדי" בחייל אחר. כך שהערך הסגולי של האמת והכנות טמון בתוך השפה, בתוך הדיבור החד של המשורר.
לכך נוסף אחד ממרכיבי היסוד של שירת בנאי: עקבות. המשורר אוסף ומפזר אחריו עקבות, חפצים ועדויות, כפעולת דחייה מפני המוות. ואמנם, הפחד מהמוות נהפך לחוט של חרדה המתלווה לכל עולמו של המשורר. לא במקרה כותרת הספר היא "שישים מתחת לאפס", משפט המתאר הימצאות במעמקים כחוויה בלתי אנושית בתוך זמן מקפיא וממית, כנראה לציון "חגיגי" למשבר גיל ה-60 (ובהערת אגב: בנאי הוא יליד 1947. מאז 1980 הוא פירסם יותר מ-15 ספרים, ונדמה שגם בכך יש מעין ניסיון לא קטן של אחיזה בעולם).
בפעולה ההפוכה לתנועת הזמן האוזל, לוקט המשורר סביבו כל מה שהוא מוצא: "בקבוקי פלסטיק/ בדלי סיגריות/ שקיות ריקות של חטיפים/ עטיפות ארטיקים/ מקלות ארטיקים/ עיתונים ומקומונים/ פסולת נייר" (עמ' 86). את האובייקטים ה"קטנים" הללו, הנמצאים ממילא בעולם, אפשר להפוך לאבני מרצפת של האני כנגד הנטישה הגדולה שטומן בחובו המוות. "כל פיסת נייר לבנה שבאמתחתי/ מזכירה לי מוות" (עמ' 87), מכריז בנאי, אך יודע כי "כל שביל/ או דרך שלא הלכתי בם/ עדיין פתוחים לפניי... כדי להעביר זמן ולהרוויח מרחק/ צעידה והליכה נוספת/ ושלא ירבץ השעמום על נתיביי/ ובשל חדוות הגיוון המולכת בי/ אולי ינוס המוות מפניי" (עמ' 34).
זהו אפוא כוחה של שירה חזקה: בנאי אינו מערים בפני קוראיו מטפוריקה מורכבת אלא מעמיד דיבור נוקב ומדויק, ובכך הוא מצליח, לטעמי, לכבוש את הלב. אך עד גבול מסוים: למרות הדיוק הלשוני והפיתוי להיכנע למרקם החווייתי והפשוט של השירים, עולה תחושה שבחלק מהם האמירה אינה מספיק מורכבת, או לפחות אינה מצריכה קריאה חוזרת. וכי איך נוכל להתעכב ברצינות על השיר הפותח את הספר, הנושא את השם "דוח קצר על מצב המשורר", ומכיל את השורות הקצרות "כבר שישים שנים/ שיומיום/ אני הולך לעזאזל/ ועדיין לא הגעתי"? אפילו מנקודת מבט הומוריסטית קשה למצוא בו עניין ממשי. מי שיתעקש יוכל אולי למצוא בשורות הללו איזה רטט של אימה מטרידה, אך לדעתי האמירה אינה מספיק חזקה כדי להחזיק את תמונת השיר.
דוגמה נוספת לפשטנות שכזאת נמצא בשורות הסתומות, "לא/ טוב/ לתור/ את/ הרוח/ ביום/ חצי-גשום" (עמ' 12); ובמקום אחר: "כל אדם או מוסד השם עלי פס/ אני שם עליו שישים ושלושה פסים בחזרה/ שהרי בבוא היום כולם ייהפכו לעפר/ ודווקא אז אני אפרח מהעפר/ אשוב אעלה מן הפסים/ ועל שפתותיי שחוק ונהרה" (עמ' 82).
עם זאת, בסיכומו של חשבון, מתברר כי מאחורי השפה השקופה והטון הכנה בשיריו של בנאי, מאחורי הקסם של הפשטות הלשונית והבנאליות במקצת של האמירה השירית - מסתתרת אימה גדולה: כל הרטוריקה של המשורר אינה אלא הסחת דעת מפני הריק. "ואולי לכן פיזר אלוהים כוכבים על ראשי" (עמ' 88), מודה בנאי; ובכדי לסכם את הווייתו הפנימית כמשורר, הוא מוסיף שיש "לקטוף אותם אחד אחד לשם שעשוע/ ולשם הגנה מפני טורפי חיים". |
