צמאון בארות אלמוג בהר. הוצאת עם עובד, בשיתוף "קסת", 160 עמ', 59 שקלים
אני מתחיל מהגג, מגגות בגדאד, מהשיר "בגדאד, שיר לימות שלום". וייאמר מיד: כשמבקשים מילידי בגדאד לשלוף כמה רגעים ממחסן הזיכרונות שלהם, קרוב לוודאי שאחד מהם יהיה על גגות העיר.
הימים הם הימים שלפני המזגן ורוח הלילה שברה בנוק אאוט את החום ששרר ביום. ברור ש"הלינה המשותפת" הפרה מעט את האינטימיות של השינה ותחושת הקומזיץ עבדה שעות נוספות. זיכרון זה של אלמוג בהר בשיר הוא זיכרון יד שנייה. בהר לא היה או ישן שם, אבל הוא מצליח לצייר יפה את מה שסיפרו לו. הוא מאניש את בגדאד וכשהוא מעלה אותה "לישון על הגגות" הוא "מסקסס" אותה מאוד. היא "מתפרקת מתכשיטים כבדים", היא בסביבה שבה "מגע העור הנחשף" מתערבב בנשימה ארוטית, היא מלכת הלילה.
קרוב לאשה הווירטואלית מתואר הגבר "ואיש אחד חולם להיות כאחד הכבסים/ הרוקדים על החבל". התיאור מזכיר ערבסקה. כל מלה מתעלסת עם המלה שבאה אחריה. כל מלה רוצה לגעת באחרת "כאילו בהסח דעת". ובכל זאת: אין כמעט נגיעה. הארוטיקה לא מגיעה לבשר. היא מתנופפת בשורה נהדרת: "כבסים על חבלים דומים לפעמים לבני-אדם מאוהבים". בהר מקפיא על הרגע הזה את עין המצלמה. נמה בגדאד, נמה. היא עוצמת עיניים ופוקחת לב. מחוגי הקיץ מתקתקים את הרגע שבו תגיע האהבה עד הגג.
מושכות האהבה הזאת רותמות גם סוסים אחרים. "הערבית שלי אילמת", הוא יגיד באחד השירים, ובאילמות הזאת הוא מקדיש "שיר לחתונתה של אסתר ונטורה לבית רומנו". בהר אולי לא מגלגל את הערבית על לשונו, אבל הוא מכיר את המוסיקה שלה גם באוזן המקשיבה לתזמורת החתונה וגם בעין המזילה דמעה מסולו כינור. כדי לחדד את ההבדל הוא כותב בשיר אחר ("שפת המוות שלי"): "השפה הגרמנית מזכירה לי בית/ ומות". זוהי אולי הפואטיקה של ספר השירים הזה. יד ערבית מגששת לעבר יד גרמנית. ולהפך. בפסיכולוגיה קוראים לזה שסעת, ובשירה זהו חוק הכלים השלובים. בשיריו של בהר אלה החותמות בתעודת הלידה.
קבוצת שירים אחרת מתכתבת עם חדר הלידה השירי. "שיר בהשפעתה של יונה וולך", שיר "לפרננדו פסואה" ואפילו "שיר על המטבח של סדנאות השירה". האחרון מתחיל באירוניה, במראה התלויה מול פניו של החניך ומסתיים בניפוץ מטאפורי של אותה מראה. בקבוצת השירים הזאת בולטת מאוד הווריאציה ל"אדם באמת אינו צריך", שירו של אמיר גלבע. בהר מטפס על אחד האוורסטים של השירה העברית, ויפה שהוא מצליח להשאיר בטיפוס הזה את טביעת רגליו. אין לו ויכוח עם גלבע. יש לו עין חדה המסיטה את המבט של הקורא בספר למבט של הספר בקורא: "חיים", הוא כותב, "הם עכשיו דפים חבוקים במעטפת אחת". ובאותה מעטפה מקופלת גם האהבה, ובקשר לכך אולי היפה שבשירי הספר הוא "העיניים מפתות אותי לצאת", המוקדש למאיה. כאן מנוקד בהתרגשות רבה הצימאון על השפתיים וריסי האהובה צפים על מי באר. באר קרובה על העין.
