תוצאה אחת יש כבר למבצע "עופרת יצוקה". משאל בחירות שערך ערוץ 10 לאחר יום אחד של הפצצות על עזה גילה שהעבודה זוכה ל-16 מנדטים, לעומת 11 מנדטים במשאל שנערך שלושה ימים קודם לכן. תוספת כוח של 45% בתוך 3 ימים זו תשואה גבוהה במיוחד. כמו כן גילה המשאל ש-81% מהציבור תומכים במבצע. רוב חסר תקדים. גם התדמית של אהוד ברק שופרה. פתאום הוא החל לקבל מחמאות מהציבור הרחב.
האם שקלו ברק ואנשיו שיקולי בחירות כשהחליטו על המבצע? זו האשמה חריפה מדי. זו מחשבה מקיאווליסטית מדי. זה לא יכול להיות. אבל ראוי לזכור איך הגענו למצב הנוכחי של מעגל נוסף של הרג והרס.
זה החל ב-4 בנובמבר, כאשר צה"ל חדר לרצועה כדי להרוס מנהרה שנחפרה באזור הגזרה המרכזית. לפי דברי הצבא, היה מדובר ב"פצצה מתקתקת", במבצע לחטיפת חייל שהיה צריך להתבצע "בימים הקרובים" ממש.
באותו יום ב-9 בערב כיתרו לוחמי צה"ל בית פלשתיני, שלידו, על פי החשד, נחפר פיר הכניסה למנהרה. הבית פוצץ, ובחילופי האש נהרג פעיל חמאס אחד ונפצעו כמה פלשתינאים. זו היתה הפעם הראשונה והיחידה במשך כל ה"רגיעה" שצה"ל נכנס לרצועה בפרופיל כה גבוה, תוך כדי כך שהוא קורא תיגר על שלטון חמאס.
האם יש לחמאס רק מנהרה אחת? האם היתה זו הדרך היחידה לטיפול בבעיה? מדוע לא היה אפשר לאתר את המנהרה בצד שלנו? מדוע לא היה אפשר להציב מארב לאלה שהיו אמורים לצאת מהמנהרה "בימים הקרובים"?
אבל ישראל לא הסתפקה רק בהריסה מתוקשרת היטב של פתח המנהרה. למחרת היא המשיכה בפעולה וחיסלה מן האוויר רכב ובו חמישה "פעילי חמאס". נדמה שכל אחד שנהרג בעזה הוא "פעיל חמאס", אפילו עבר במקרה בדרכו למכולת.
הפעולה בעומק השטח הפלשתיני הביאה למעגל הסלמה. חמאס הגיב בירי של עשרות קסאמים ופצצות מרגמה, שר הביטחון הורה על סגירת המעברים לעזה, הירי התחזק, ומבצע "עופרת יצוקה" הגיע.
עד אותו יום מר ונמהר בנובמבר קיים חמאס דווקא את הפסקת האש, בלי קסאמים ובלי פצמ"רים. חמאס אף פעל נגד אנשי הג'יהאד האיסלאמי שירו או תיכננו לירות קסאמים אל ישראל. הוא אפילו עצר כמה מהם.
יישובי הדרום זכו לארבעה חודשים וחצי של שקט יחסי. אמרו אצלנו שזאת הפסקת אש טובה לחמאס. אמנם נכון, אך היא היתה טובה גם לנו.
השקט היה נחוץ מאוד לתושבי עוטף עזה. הרגיעה גם איפשרה את שיפור הקשרים עם מצרים, שלא פתחה את מעבר רפיח וגם לא שיחררה אסירי חמאס היושבים אצלה. הרגיעה איפשרה את קידום יוזמת השלום הערבית ואף שיפרה את יחסי ישראל עם מלך ירדן.
כל ההערכות לפני 4 בנובמבר היו, שהרוב בחמאס מעוניין בהמשך הפסקת האש, גם לאחר שההסכם יפוג ב-19 בדצמבר. כלומר, "התהדיאה" היתה יכולה להתחדש ולהימשך חצי שנה נוספת, ואחריה עוד חצי שנה, בלי המבצע הראוותני של 4 בנובמבר.
מבצע "עופרת יצוקה" זוכה עכשיו למחיאות כפיים של 81% מתושבי המדינה. חלק ממנהיגינו האמיצים מדברים על "חיסול חמאס", אחרים קוראים "לכבוש את עזה מחדש", ויש החולמים על הפלת שלטון חמאס והעברתו לידי הרשות הפלשתינית, שנהפכה לפתע לכמעט ציונית.
אבל אנחנו עוד זוכרים, שגם בשבוע הראשון של מלחמת לבנון השנייה זכתה המלחמה למחיאות כפיים מרוב הציבור. אין סיבה להתפעל מ"ההישגים" של צה"ל. זו מלחמת גולית בדוד. מדובר בכוח אווירי עצום, שמולו אין שום התנגדות.
גם אין לצפות ל"התקוממות המונים" נגד חמאס. נכון שמספר ההרוגים רב, נכון שהתושבים מוכים, אין חשמל והמחסור קשה. אך דווקא במצב כזה, עם הגב לקיר, כאשר אין הרבה להפסיד, כאשר אזרחים תמימים וחסרי ישע נהרגים - הציבור מתלכד סביב השלטון. הם לא ייכנעו, ושלטון חמאס לא יקרוס. צריך לצפות להתגברות דווקא של ירי הקסאמים ופצצות המרגמה, לאחר שיתאוששו מההלם - ויש להם עוד רבים מאוד מהם.
לכן, מוקדם לסכם אם מדובר במבצע מוצלח אם לאו. פוטנציאל ההסתבכות גדול, הלחץ מהעולם רק מתחיל וכניסה קרקעית עלולה להסתיים בנפגעים רבים, הפעם אצלנו.
אבל אפשר בהחלט לקבוע שסדר היום של הבחירות השתנה לחלוטין. אין מדברים עוד על המשבר הכלכלי ועל המפוטרים. הנושא המרכזי חזר להיות הנושא הביטחוני, ומי שקוצר בינתיים את הפירות הוא מי שמזוהה יותר מכולם עם נושא זה: אהוד ברק שר הביטחון.
אך אני, כמובן, לא מעלה בדעתי ששיקול ציני של רווח פוליטי עלה בכלל על שולחן הדיונים כאשר הוחלט על הריסת המנהרה בנובמבר ועל הפצצת עזה בדצמבר.
