זו אינה מלחמה, וגם לא הכיבוש השלישי של עזה, לאחר "קדש" וששת הימים. הכותרות והסיסמאות מגזימות ומיותרות. לחייל בהיתקלות ולמפקד בקרב זה לא משנה - הסיכונים אותם סיכונים - אבל בראייה לאומית מוטב לדייק. "עופרת יצוקה" היא פשיטה על חטיבתית, מלווה בממד אווירי וימי. לא פחות, לא יותר, בוודאי כל עוד לא יוחלט אם להוסיף את עוצבות המילואים המתגייסות לאוגדת עזה, או להחליף באמצעותן עוצבות סדירות.
פשיטה, משמע פעולה בסדר גודל של מבצע כראמה ב-1968 ומבצע ליטני לאחר עשור, אם כי לפי שעה - ויש לקוות עד סופה - חסכנית מהם בהרבה בנפגעים ישראלים: בכל אחד משני המבצעים הללו נהרגו כ-30 חיילים, והיו גם נעדרים ושבויים.
בארבע השנים האחרונות פעל צה"ל בארבעה מבצעים עיקריים, אחד בכל שנה: פינוי עזה, המערכה בלבנון (שבמקביל לה התנהל מבצע "שליט דרומי" בעזה, בעקבות חטיפת גלעד שליט), התקיפה האווירית של הכור בסוריה, ו"עופרת יצוקה". לרצף זה אפשר להקדים את מבצע "חומת מגן" ב-2002.
ב"חומת מגן" הופעלו חמש אוגדות, בפינוי עזה ארבע (שתיים צבאיות ושתיים משטרתיות) ובלבנון ארבע. ההבדל בין המבצעים תלוי בנסיבות. כוח סדיר, יבשתי או אווירי, שנמצא במגע מתמיד עם השטח והצטייד במודיעין, בתכנון ובמדיניות קודמת של הפעלת אש, לעולם יהיה יעיל יותר ממילואים דלי אימון שהובאו בחיפזון.
ביסוד הצלחת צה"ל לפנות בזריזות, בתקיפות וללא חללים את ההתנחלויות מעזה עמדה הנכונות להפעיל מהר עוצמה בלתי מידתית. גישה זו ננקטה גם בספטמבר 2005 ("גשם ראשון"), לנוכח האויב שנחפז להתעורר, חמאס, במטח הקסאמים שבעקבות התאונה שאירעה לאנשיו בעת תהלוכה בג'בליה. אלא שבתוך חודשים זנחה ממשלת אולמרט-פרץ את הגישה ההתקפית. ההחלטה לפעול נגד שיגור רקטות גם בירי ארטילרי בוטלה בבהלה כשאסון פקד את משפחת ראליה בחוף עזה. בת המשפחה, אילהאם ראליה, אושפזה ב"איכילוב" והודתה שם באמת ההפוכה מהתעמולה הפלשתינית: אביה הוא שגרם במו ידיו לפיצוץ הקטלני, לאחר שהתעסק בנפל פגז מאירוע קודם. מקבלי ההחלטות בממשלה ובצה"ל גנזו משום-מה את הההודאה שזיכתה את ישראל. הרפיון תרם לכישלון בסיכול ההתקפה והחטיפה של גלעד שליט בכרם שלום.
לאחר ההשתלטות הכוחנית של חמאס על עזה, ניסתה ישראל מה שנכשל בעיראק ובאיראן ובכל מקום אחר: עיצומים. המצוקה בעזה היתה קשה, אך נסבלת. ההפוגה נוצלה להחדרת טילים ארוכי טווח. אילו השכילו בחמאס להתאפק ולהאריך את ההפוגה בחודשים נוספים, היו המשלוחים הבאים - לדברי ראש מטהו של אהוד ברק - נוחתים גם בתל אביב. כישלון ההפוגה יצר תנאים נדירים, בלתי חוזרים, להסכמה אמריקאית, אירופית ואף ערבית למבצע אווירי וקרקעי בעזה, על מאות הרוגיו הפלשתינאים.
כמו בהתנקשויות בשנים קודמות (שחאדה, יאסין, רנתיסי), מנסים צה"ל והשב"כ גם הפעם לפגוע בקיצוניים כדי לסייע למתונים. העוקץ הוא שבמבצע הנוכחי הן המתונים והן הקיצוניים (הכל יחסי) הם אנשי חמאס. הפגיעה ברובד מפקדי הגדודים נועדה לא רק להכביד על הפיקוד והשליטה במערכי ההתנגדות לפעולה הקרקעית, אלא גם לחזק את משקלם הפנימי של קולות מפוכחים יותר בשלושת מוקדי חמאס - בעזה, בגדה ובדמשק - המבינים שחמאס מסתכן באובדן כל עולמו.
האתגר הישראלי הוא ליצור מעטפת ערבית ועולמית סביב עזה המעוקרת מהנשק הרקטי של חמאס, ולהחזיר לתוכה את הרשות הפלשתינית, בדמותם של מחמוד עבאס או סלאם פיאד. לשם כך אולי יידרשו בחירות חדשות ברשות - והפעם תותר בהן ההשתתפות רק למפלגות המוכנות להכיר בקיומה של ישראל ובתוקפם של הסכמי אוסלו. הצבת ברירה כזאת לפני החמאס תהיה ההצלחה האמיתית של "עופרת יצוקה".
