"שם, על מפתן גיהנום, לא הרחק מפתחו של הלוע אבל בנה מעונו, דאגות ועצבת תשכנה, כל המדוים החורים עם הזקן יגורו באפל: פחד-אימים וכפן עם העוני אוו למו בית, אף צללי-בלהה ואתם העמל והמוות. כאן אחותם, השינה, וגם יצר-הרע מתגורר שם, נכח פנימו הקרב, זה מלאך הקברים מצא קן לו. פה יצועי הנקם ומשכן הקטטה המטורפת: היא בסרטים, סרטי-דם את צפעי צמותיה קושרת. עץ מסועף ועבת פורש את בדיהו בקבר, כל חלומות הזועה באפל הצמרת ינומו, תחת עלי עפעיו ירעדו בצלמות וחושך." (וירגיליוס / אינאיס 268 .VI-284. תרגום: ש. דיקמן)
זהו תיאורו של פתח השאול ב"אינאיס", ובפתח הזה מסדר וירגיליוס שורה של דמויות כדוגמת הפסלים שהיו מקשטים את פרוזדור הבית הרומאי: האבל, הדאגה, הצער, המחלות והזקנה, פחד המוות, הרעב והמחסור והמוות עצמו (להבדיל מעולם המתים). הוא אינו טוען שיש קשר או דמיון בין המחלה והזקנה לבין הקרב, הנקם או הקטטה. ההפך, לכל אחד מהם דמות וצביון משלו. אבל הם כולם שרויים במבואו של השאול, כלומר, כולם שרויים באותו מחוז של מעבר בין עולם החיים, עולם היום-יום של הבריאות והרגילות לבין עולם המתים, עולם שאין בו לא אור ולא חושך, לא דאגה ולא מחסור ובעיקר - אין בו מחזוריות; אותה תנועה גלית של יום ולילה, שובע ורעב, עמל ומנוחה, צער ושמחה (כמה נכון הוא הסמל הזה, הידוע רק לאדם המודרני מן המוניטורים של בתי החולים, המזקק את קולות החיים לפעימות-פעימות החוזרות ונשנות, מול קולו של המוות כקו-קול ישר ואינסופי). המצבים הללו הם בבחינת מקום אחר בעולם, והמשותף להם הוא קולו של המוות הנשמע לאדם השרוי בהם. העני הרעב, החולה או השרוי בריב עז, שומעים, כל אחד מכיוון אחר, את קולו של המוות, והשמיעה הזאת מבדילה אותם מן החיים הרגילים; היא המוציאה אותם מן הכלל.
החולים נמצאים במקום אחר, ולא רק השוכבים על ערש דווי. גם החולים במחלה שיש לה רפאות וגם השרויים בתהליך שכולו תיקון, כמו שמירת-הריון או השתלה, נמצאים באותו מחוז של מעבר בין העולמות, שבו נשמע היטב, באופנים שונים, קולו של מותם. האדם שבודקים את דמו מדי בוקר, שסופרים את כמויות המלחים או הסוכרים או את הלויקוציטים השוחים בדמו, עומד קרוב אל הידיעה שגופו וחייו אינם עוד אשכול של שמו, משפחתו ואהבותיו, אלא הם צרור נקוב של צינורות חלולים שיש בהם אותו דם הנשפך כה בקלות, והדם הזה עצמו אינו ערובה לדבר, אם אין בו מספיק לויקוציטים או אם יש בו חלילה יותר מדי. המקום בו נוטלים את ידך ומחוררים אותה לכל מיני צרכים רפואיים ולפעמים אפילו מותירים בך חור קבוע ("פורט" - "נמל"!) בחזה, כדי להזרים אליו תרופות או לשאוב ממנו דם, מזכיר לך בדרך שאי-אפשר להדחיקה, כמה אינך בגדר עצם אלא מין כלי חלול שרק קרום דק אוחז את פנימו מפני החוץ. הריפוי, בפרטים רבים מאוד, דומה לפציעה, ולפעמים הוא דומה לפציעות האיומות ביותר.
החולה יודע שהוא חלול, והידיעה הזאת מבדילה אותו מן הבריא, הזוכר זאת רק במעורפל. מעניין לגלות שהידיעה בדבר היותך חלול וחלולה, משותפת למחלה ולאהבה. האוהב, דווקא ברגעי האהבה העזים ביותר (ולא רק בהתרחשויות המיניות שלה), יודע שהוא חלול, שהוא צינור, ושהוא פתוח להזרים ולהכיל את לא-הוא. האהבה, למרות היותה כה מנוגדת למחלה, קרובה למצב הפעור שבה - "תגידו לו שחולת אהבה אני" (שיר השירים ה'8). ידיעת החולה על היותו חלול משנה את עמידתו מול העולם. הגוף דומה לבית. פנימו הוא בבחינת בית. החוץ הוא העולם, הזר, הפתוח והמסוכן. החולה מגלה שגופו אינו עוד בגדר פנים כלל, ושתוך גופו גם הוא חוץ, ובחוץ הזה טמונות סכנות, ולפעמים הן נוראות לא פחות מרעשי-אדמה ומלחמות.
בית החולים, המקום של החולים, הוא מקום רחוק מאוד. גם אם הוא נמצא באמצע העיר הוא רחוק ת"ק פרסה ממנה; הנכנס אליו נקטע מעירו, מביתו, מעבודתו ומסדר-יומו, נעטף בפיז'מה ירקרקת-מקומטת ובאור נאון כחלחל. כל הליכותיו הן של קטוע, וגם אם הוא הולך עדיין במו-רגליו, תנועותיו כלואות בזוויות ובקווים ישרים של פרוזדורים ומעליות. הוא נקטע מזמנו ומוטבע בזמן-בית-החולים על מחזוריו המחמירים, אחיו של זמן-הקסרקטינים. עולם החיים נקטע ומתרסק: הוא רואה מולו על הקיר פוסטר-רפרודוקציה של סזאן או אנה טיכו, ליד ברז-חמצן ועליו תלויה מסכת-נשימה. והריח הזה. זהו הזר הגמור.
פעולת החיים היא פעולה בלתי-מודעת. האנשים הבריאים אינם זוכרים כמעט שהם חיים מרוב חיים. שומר פתאים ה'. הם אינם יודעים כלל איך וכמה יכלו למעוד וליפול ולהישבר ואלו סכנות אורבות למעשה החיים בתוך פעולת החיים עצמה ובוודאי שאינם יודעים ידיעה פעילה איזה פלא אדיר הוא גוף חי החי את חייו. פעולת החיים, היצירה, העבודה, המחשבה, בנויה על שכחת התנאים לקיומה. המחלה מערערת מן היסוד את המצב הזה. האדם הופך בבת-אחת מאחד הפתאים ליודע וחרד. עצם היותו חי אינה עוד מובנת מאליה. מי שחלה פעם במחלה קשה והחלים ממנה יודע: זה הדבר האחרון בהחלמה - השיבה אל חיקה של השכחה; אל חייך כמובן מאליו. המרתק הוא שניתן בכלל לחזור אליו, אל המובן מאליו הזה, אל היכולת לישון ממש, ואל הצורך להסתכן כאילו חייך הם עובדה בצורה שלא קל למגרה.
את החיץ שבין החולים והבריאים קשה לעבור. גם מי שסועד חולה באהבה יודע שהיותו בריא מבדיל בינו לבין החולה וכי לעולם לא יוכל לראות בזמן אמת את הצירוף הרעיל הזה שבין חולשה וחרדה, אשמה וכישלון, המציפים את החולה מתוכו. החולה אינו רק חולה, אלא הוא גם שופט את עצמו על מחלתו. הוא רואה בה כישלון וכלימה; תבוסה של כוחו לחיות, כאילו חוסר אוניו גילה בו איזו עצלות או אוזלת-יד שיש עמה קלון. כמעט כל החולים עומדים מול הרופא בהבעת התנצלות: סלח לי שככה נתפסתי בקלקלתי. המשימה לקבל ולהכיל חולשה היא מן המשימות האדירות שחיי האדם מזמנים לחי, ונשים אינן מוכשרות לכך יותר מגברים. הגבורה שבקבלת החולשה היא מן הגבורות האנושיות הגדולות ביותר. ברור שהיא נשגבת מהשגתו של האלוהים.
אין משל לכוחו של הרופא מול החולה. החירום, החירות לחרר את החולה, היחס אל הגוף ככלי וכמנגנון - הופכים אותו לנוכחות שליטה בלי-מצרים. המצוקה, ההימצאות על-עברי-פי-פחת, מקנה לו נוכחות העוקפת את יחסי החולה והבריא ומציבה קוטב שלישי - משהו שאינו רחוק מגואל. הרופא עומד מול החולה במקום מתעתע: הוא קרוב יותר מכל אדם אחר. הוא רואה אותך במערומיך הגמורים. נוגע במוצנע מכל. והוא רחוק מכל אדם אחר, כי הוא נוגע בחוט הגורל. ראיתי במו עיני איך רופא משתתף בהארכת חייו של חולה, לא רק מתוך האני-מאמין המקצועי, אלא מכוח האמון שניתן לו דרך עיניו המשוועות של החולה. הוא ניגש אל מיטתו, שחוח מעט מרוב רכינות אל חולים ואמר לו, בקול צרוד ועייף, על גבול האדישות - "אז ממשיכים, כן?" בבת-אחת חזר לעיני החולה קו של עתיד.
המחלה יושבת בפתח השאול אבל לא בתוכו. ההוכחה לכך נמצאת ב"קומדיה האלוהית": שם מפורש כי על פתח השאול כתוב - "הבא בעדי יאבד כל תקווה". השאול הוא אובדן התקווה. המחלה נמצאת במקום שונה בתכלית, שבו התקווה היא נוכחות רבת-כוח. ראוי שרופאים יתבוננו היטב בכוח הזה, או באונה הזאת המכונה תקווה: אותה נקודת-משען היוצאת מתוך האדם ומושלכת אל העתיד. אין לה שום יסוד אמפירי וגם לא היגיון סיבתי. האדם בורא אותה ושולח אותה כקרן אור אל הלא-נודע מתוך המצוקה, והוא מוצא את דרכו עליה, מתוכה, הופך אותה לגשר. אולי שהופך אי. הוא, שהוא חסר-אונים כמעט או לחלוטין, דווקא הוא, כגחלילית בחושך, מפתח תאי-אור במצחו להאיר את חשכתו. אתם הרופאים, דעו: אתם העומדים בתוך בועת האור הזאת.
דברים שנאמרו לרופאים צעירים בטקס הענקת החלוק הלבן של בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, 7 בינואר 2009
