הם ניצבו זה מול זה: נכונים לקרב וחמושים. דרוכים לקראת העימות המזוין ומוכנים למסור את נפשם בעבור ערכיהם ואמונותיהם. שני עמים, שתי אומות, שני צבאות בהתנגשות בלתי נמנעת - מלחמה. סליחה, רגע, "שני צבאות" אמרנו? "מלחמה" אמרנו? אז זהו, שלא באמת. בסיפור שלנו, הלשון מנסחת את העובדות בעבור המציאות
גבול רצועת עזה, השבוע. הרבה יותר מרשים להפציץ את מעבדות רפאל הפלשתיניות ולהשפיל את רמטכל החמאס
תצלום: רויטרס
נכון, מלים לא הורגות; אבל מלים יכולות להקל מאוד את מלאכתו של ההורג. משחר ימיו של הכיבוש הישראלי בשטחים, וזה היה מזמן - ואולי בעצם מאז קום המדינה, ואולי בעצם מאז ימי חידוש העברית - גויסה השפה לשירות מילואים פעיל ומאז לא פשטה את מדיה. מלחמה אחר מלחמה, מכבסה אחר מכבסה - המלים בחזית. לא מקיזות דם אמנם, אבל מקילות במשהו את מראהו, לעתים אף מנעימות אותו. מצדיקות, מכשירות, מטהרות, ממרקות, מנקות; לא פעם גם מעצימות, משלהבות, מלהיטות, מדרבנות, משסות, ממריצות, דוחפות ומעודדות - והכל בשפה תקנית.
ניקוי יבש אקספרס, מלים שמסירות כל כתם, עם אחריות. אל המלחמה הזאת הושלכנו חמושים בפואטיקה של המשורר הלאומי לחג החנוכה: "עופרת יצוקה". מעכשיו, כשישירו ילדי הגן "אבי הדליק נרות לי, ושמש לו אבוקה", ייזכרו במלחמה הזאת, שכמה פרשנים כבר הגדירו אותה "הצודקת ביותר בתולדות ישראל", עד כדי כך.
מילא צודקת, אבל "מלחמה"? במילון אברהם אבן-שושן נכתב בערך "מלחמה": "התנגשות מזוינת בין צבאות, סכסוך בין גופים מדיניים (עמים, מדינות) בפעולות קרב, בנשק ובכוח הזרוע". "מבצע ליטני", שהיה לא פחות גדול בסדר הכוחות ונמשך שלושה חודשים, לא נחשב למלחמה. גם מלחמת לבנון השנייה זכתה לשמה הרשמי רק חצי שנה אחרי קצה.
הפעם היינו זריזים ונחושים יותר. הכוחות עוד לא פשטו עם שחר, המטוסים עוד לא גמרו להפציץ מסדר-סיום של שוטרי תנועה, מותירים אחריהם עשרות גופות צעירות ומדממות, וכבר קראנו לזה מלחמה. אמנם מלחמה-בלי-שם עדיין, אבל מלחמה, שבסופה תתכנס הוועדה הממשלתית לטקסים ולסמלים ותכתיר אותה בשם ההולם. אולי "מלחמת עזה הראשונה"? לא האחרונה.
ספק אם היא עומדת בהגדרה המילונית. זו ודאי לא "התנגשות מזוינת בין צבאות" - וכי איזה צבא עומד מולנו - צבא הקסאמים והמחילות שנמלט בלא קרב? ואפילו קשה לכנות זאת "סכסוך בין עמים ומדינות בפעולות קרב", שהרי הקרבות הם לא ממש קרבות ואחד משני הצדדים אינו בדיוק מדינה, בקושי חצי עם, צריך להודות. ובכל זאת מלחמה. מה זה משנה אם קצין בכיר ביחידת מילואים צוטט השבוע ב"הארץ" כשאמר: "זה היה תרגיל גיוס ואימון מעולה". לנו זאת מלחמה. חודשים ארוכים ייחלנו לה, ל"פעולה הגדולה" בעזה. והנה נולדה לנו, במזל טוב, מלחמה.
זה לא מקרי. אסרנו "מלחמה" דווקא כי המלה הטעונה הזאת משרתת אין-ספור יעדים. אמרנו מלחמה - אמרנו גבורה והקרבה. הוסיפו על כך את הנחישות, ההתגייסות והשכול הבלתי נמנע - והנה ארסנל מלות המלחמה. "הגבורה והשכול", הכתיר בשבוע שעבר החינמון המתלהם "ישראל היום" את אחד מגיליונות הקרב שלו.
אם מלחמה, כי אז שוב העצמנו את תפקידו של צה"ל בחברה, שיקמנו את מעמדו ואת מעמד מפקדיו. אחרי מלחמה אפשר גם לחלק צל"שים. ובמלחמה, כמו במלחמה, יש גם "ניצחון". תנו לצה"ל לנצח. אבל איך לנצח, את מה? הרי יעדי המלחמה משתנים חדשות לבקרים: יום אחד מדובר בהפסקת ירי הקסאמים, וכשזה לא הולך מחליפים יעדים והופס, עברנו למלחמה נגד ההברחות והמנהרות. אולי זו גם מלחמת לחץ על מצרים, וכמובן מלחמה נגד החמאס, שמרביתה מכוונת ופוגעת, מעשה שטן, דווקא באוכלוסייה האזרחית חסרת הישע שהקשר היחיד שלה לחמאס, אם קיים, עבר דרך הצבעתה בקלפי.
במלחמה גם יש להעצים את כוחו של האויב. קודם הולעטנו במשך חודשים במידע על השתכללותו והתחמשותו בבונקרים ובטילים מטהראן ומדמשק, ועכשיו מכנים את אחמד אל-ג'עברי "רמטכ"ל החמאס". ראש המטה הכללי של צבא הקסאמים החצי חלולים. ולמה הפצצנו את האוניברסיטה האיסלאמית בעזה? כי שם שכנו "מעבדות רפא"ל הפלשתיניות", כך נכתב אצלנו. גם להם יש "רשות לפיתוח אמצעי לחימה", שמפתחת כביכול מזל"ט נושא תחמושת וטיל חודר בונקרים. כשהעצמנו את כוחם, הגברנו את ניצחוננו והמתקנו את טעמו.
במלחמה כמו במלחמה, מותר גם לשתוק ולהשתיק. מלחמה מאפשרת לקרוא לדגל ולאחד את שורות העם, שבדרך כלל מתעניין יותר בנופשון באנטליה. במלחמה מותר שיהיו לנו אמצעי תקשורת שדומים יותר לחדרי תדרוך של דובר צה"ל. במלחמה מותרת תעמולה. ואם מלחמה, עד הסוף - פגזי זרחן לבן ברחובות וארטילריה נגד בתי מקלט של תושבים; מאות נשים וילדים הרוגים; פגיעה בצוותי הצלה ושיירות אספקה. מלחמה, הלוא כן?
מלחמה גם מצמיחה שירי גבורה. נכון ששירה כמו אחרי מלחמת ששת הימים לא תהיה לנו עוד. אריק לביא שוב לא ישיר את מלותיו של יורם טהר-לב: "אנו אחרי רפיח, כמו שרצית טל, מול האויבים הגחנו, מי שנפל נפל. על הנופלים פסחנו, רצנו קדימה, טל" (טל, האלוף ישראל טל, מפקד האוגדה שכבשה את עזה). נכון ששוב לא נשיר "נאצר מחכה לרבין, איי, איי, איי", וגם לא: "שארם א-שייח, חזרנו אליך שנית", אבל שירה תהיה גם תהיה. חרזן-בדחן אחד כבר היה לנו במלחמה הזאת: "הנהגת החמאס בדמשק מנותקת, ההנהגה ברצועה משותקת, הזרוע הצבאית מתחמקת, החמאס זועק חמס". יפה, לא?
לא רק שירת הרהב, גם מכבסת המלים עובדת היטב. "צריך להרחיק את הבתים מהגבול", הסביר בשבוע שעבר פרשן צבאי מלומד אחד מה צריך לעשות ברפיח בואכה ציר פילדלפי. "להרחיק את הבתים מהגבול" - כמו היו אלו הבתים לשימור במושבה הישנה שרונה, היא הקריה בתל אביב, ולהניעם על מסילות למרחק כמה עשרות מטרים. האם ראה הפרשן המלומד את בתי רפיח שמול פילדלפי בשנים האחרונות? מרביתם כבר חרבים מזמן. גרו בהם אנשים, הרבה אנשים, שאין להם לאן ללכת. עכשיו נוספו עליהם עוד מאות בתים הרוסים, שגם אותם "הרחקנו מהגבול", כמו שנאמר.
"תציל לי את הנשמה", כתב לי השבוע הח"כ לשעבר דדי צוקר במסרון סלולרי, "תקשיב לאברי (גלעד) ולג'קי (לוי) מחפשים מלה מגניבה לכניסה לבתים על ידי פיצוץ הקירות. ראוי לתרגם את התוכנית לגרמנית, רצוי במבטא בווארי כבד". עד שתימצא המלה המגניבה כבר המצאנו לא מעט מלים אחרות: "שיחררנו" את השטחים, "חישפנו" את הבתים, "סיכלנו" את הטרוריסטים ו"שמרנו על הסדר"; כבשנו עם "מינהל אזרחי", הקפדנו לא לגרום ל"אסון הומניטרי", כלאנו ב"מעצר מינהלי", הרגנו ב"נוהל שכן", רצחנו ב"נוהל פתיחה באש", חיסלנו "בכירים בחמאס"; ילד הרוג בן שש הוא "נער", נער בן 12 הוא "צעיר" ושניהם נחשבים "מחבלים". הקמנו "יחידת מעברים", שהיא מערכת מחסומים, הרגנו "חמושים", "מבוקשים" ו"דרושי חקירה", כולם "פצצות מתקתקות".
עכשיו יש לנו "מסדרון הומניטרי" והפסקת אש "הומניטרית" ו"בנק מטרות" שהוא גם ידיד; "נפגעי חרדה" יש רק בישראל - איש עוד לא לקה בחרדה בעזה, "ילדי הדרום" חיים רק בשדרות ולוחמי החמאס הם תמיד "מחבלים". גם "פעילי החמאס" לא זכאים לתואר "בלתי מעורבים", ולכן אחת דינם. כל דוור של משרד הדואר הפלשתיני, כל שוטר, כל מנהל חשבונות ממשלתי, ואולי גם כל רופא שעובד במינהל הלא-אזרחי של החמאס, כולם נחשבים "פעילי חמאס" ולכן מותר וצריך להשכים להורגם. חיל האוויר מפציץ ומחריב "מטרות", לעתים גם "מבנים" - אף פעם לא בתים. ישראל תובעת "רצועת ביטחון" בעזה, והביטחון הוא תמיד שלנו, רק שלנו.
ורק עמיתתי עמירה הס מעזה, באומץ לב אופייני, לכנות את רבבות חסרי הבית החדשים בעזה, פליטים פעם שנייה ושלישית בחייהם, "עקורים" - עם המטען ההיסטורי הכבד והמכביד של המלה. אלא שלעקורים הללו אין הפעם אפילו לאן להימלט מאימת ה"מלחמה".
