דני דידרו. תירגמה מצרפתית: ניצה בן-ארי. הוצאת ספרות יפה, 241 עמ', 88 שקלים
יום אחד, ב-1760, הסבה חבורת אריסטוקרטים אינטלקטואלים רבי פעלים מחוג האנציקלופדיסטים בארמונה של המרקיזה מאדאם ד'אפינה, ודנה בשאלה דווקא-לא-פילוסופית: איך להשיב מנורמנדי הרחוקה אל חיק פאריס את ידיד החבורה, הוא המרקיז דה קרואמאר. המרקיז, "נסיך הקסם", כפי שכונה בפיהם, היה "בן גילו של וולטר, בערך" (כלומר בן 65) ו"אחד האנשים החביבים ביותר בארצנו"; טוב לבו הידוע הוא שהניעו, כשנה קודם עזיבתו את פאריס, לפעול בלהט למען נזירה שחיי הנזירות נכפו עליה והיו למסכת עינויים - מאבק שנכשל. מזימתם של אנשי החוג, ובראשם דני דידרו (1713-1784) היתה לכתוב לדה קרואמאר, כביכול בשמה של הנזירה, שכביכול ברחה מן המנזר ומחפשת מקלט בפאריס, וזאת בהניחם כי המרקיז האבירי יבלע את הפתיון וימהר לשוב לפאריס. הלז אמנם בלע את הפתיון והחל לפעול במרץ - אך את הנזירה ביקש למלט דווקא אל ביתו הכפרי שבנורמנדי.
המכתב האחד, למרבה עליצותם של בני החבורה, תפח עד מהרה לכדי חליפת מכתבים ענפה ומלאת ריגשה בין דידרו, שהתחזה פעם לנזירה ופעם לגברת ששימשה כאשת קשר, לבין דה קרואמאר. פרידריך מלכיור גרים, מבקר ועורך ה"לה קורספונדאנס ליטרר" (כתב עת שנשלח לאליטה מצומצמת של מלכים ונסיכים) הוא שפירסם לראשונה את חליפת המכתבים ושיתף את קוראיו במה שנעשה מאחורי הקלעים של הפרשה: "בילינו אז את סעודות הערב בקריאה, מלווה פרצי צחוק רמים, של מכתבי הנזירה שהיו אמורים להביא את המרקיז שלנו לידי בכי; ובפרצי צחוק דומים קראנו את התשובות המנומסות שידידנו הנדיב והנאמן שיגר לה". רצינותו התהומית של המרקיז, שכבר החל בשיפוץ ביתו לקראת בואה של הנזירה, מספר גרים, היא שהביאה את דידרו להחלטה "להמית את האומללה שלנו" ולשים קץ לפרשה.
אך הפרשה לא הגיעה אל קצה. הנזירה הבדויה, מרגריט דלמאר (כשם הנזירה האמיתית שלה סייע המרקיז), סירבה לגווע בקרב יוצרה וזה החליט להעלות על הכתב את סיפורה המלא - ושוב, כביכול כפי שכתבה אותו היא, כדי לשולחו למרקיז (בינתיים התבשר הלז על המהתלה וקיבלה ברוח טובה).
הטקסט המונולוגי, שכתיבתו הושלמה רק ב-1780, ואשר בו נקראה הנזירה סוזאן סימונן, הוא-הוא הרומן הסאטירי "הנזירה". כמו המכתבים, גם הוא נדפס לראשונה ב"לה קורספונדאנס ליטרר", אך לקהל קוראים גדול ולהצלחה עצומה זכה רק לאחר פרסומו מחדש בין השנים 1796-1800 ובהשפעת רוח המהפכה ויוזמת החקיקה האוסרת נדרי התנזרות לכל החיים.
סיפורו של הרומן "הנזירה", אם כן, משלהב בזכות עצמו. המכתבים הנלווים אליו (זו היתה המתכונת גם במקור) הם מופת לכתיבה; במיוחד אלה של דידרו, שעל פי עדותו בילה בקרים שלמים בחיבורם - כדי שיעוררו התפעלות; ולאחר מכן בקרים שלמים בקלקולם - כדי שיתאימו למציאות. מעוררי עניין גם הפולמוסים שעורר לאחר צאתו, החרמתו על ידי המוסדות הכנסייתיים בימי הרסטורציה, החשבתו כ"ספרות תועבה" וחידוש הפולמוס בשנות ה-60 של המאה ה-20 בידי חוגים שמרניים, בעקבות עיבודו לקולנוע בידי ז'אק ריווט (בכיכובה של אנה קארינה).
אבל אם מתעורר כעת בלב מי שהגיעו עד הלום חשד שמא אחורי הקלעים מעניינים יותר מן הנעשה על הבמה, כלומר מן הרומן עצמו, טעות בידם. אחורי הקלעים אכן מרתקים ומניבים טקסטים ספרותיים לעילא (המכתבים והקדמתו של גרים), אך גם הרומן - שכאמור הוא בן יותר מ-220 שנים! - כוחו במותניו. מותניו לא עבו, וחוויית הקריאה שהוא מזמן לבני זמננו מענגת ואף משעשעת (חרף תכניה הקשים).
העלילה בסיסית עד כדי שלדיות: סוזאן סימונן, עלמה צעירה, יפה, חריפת שכל, אך גם תמימה במידה שלא תיאמן, מסולקת מבית הוריה המתנכרים אל המנזר ונדרשת לנדור להיות נזירה. היא מתמרדת, מחוללת שערורייה, מועברת למנזר שני, מתמרדת בשנית, מחוללת שערורייה נוספת, חווה עינויים, ייסורים והשפלות, מועברת בעקבות מאבקה - שנכשל - למנזר שלישי, מתענה בעינויים בעלי אופי שונה (מעין ניצול מיני בידי אם המנזר) בורחת ומייחלת לישועת המרקיז.
אף אם אין הרומן בנוי לתלפיות (יש בו סתירות וחזרות) הוא כתוב בכישרון סיפורי נדיר, בדיוק בניגוד לעדות המספרת הבדויה על עיסתה: "אני מתארת את הייסורים שעברו עלי, בלא כישרון ובחוסר מיומנות, בתמימות שהיא מדרכה של נערה בגילי ובגילוי לב אופייני לי".
שיקוף המציאות על ידי מספר תם הוא כלי רטורי וסאטירי רב עוצמה ואלגנטי (כפי שהוכיח וולטר ב"קאנדיד"), אבל ב"הנזירה" השימוש בכלי זה משמעותי פי כמה. תמימות היא תכונתה המובהקת ביותר של הגיבורה שאותה מצייר דידרו כקדושה מעונה, כמעין ישו ממין נקבה, והיא תכונה חיונית למאמינה. התעמרותם של באי כוח הכנסייה דווקא בברייה תמה, צליבתה הסימלית והובלתה בוויה-דולורוזה היא התגלמות של אבסורד, עדות מוחצת ומאוד קונקרטית לריקבונם המוסרי של מוסדות הדת, ויותר מכך - לחלקה של החברה כולה בעוולות: "במדינה המנוהלת כהלכה... ראוי היה להקשות את הכניסה למנזר ולהקל את היציאה"; "המנזר הוא בור השופכין שאליו מושלכים אלה שהחברה מאסה בהם"; "המחסור מבזה, הפרישות משחיתה את הנפש". שלוש התובנות האלו, כרבות אחרות שאליהן מגיעה הנזירה סוזאן, נשמעות כבוקעות פחות מפיה ויותר מגרון הפילוסוף דידרו, אך הן מתקבלות על הדעת במסגרת קריאת היצירה כסאטירה: "הסאטירה המחרידה ביותר על עולם המנזרים שנכתבה אי פעם" - כהגדרתו, וכנראה גם בזכות הקול הייחודי שהעניק לה, קול לוחש כווידוי, רועם וסוחף כדרשה, צלול כדברי פילוסוף: "נשארת התקווה שיום אחד ייפתחו השערים; שבני האדם יחזרו לשפיותם ויפסיקו לסגור בכוכי קבורה יצורים צעירים מלאי חיים; שהמנזרים יבוטלו: שאש תאחז בהם: שחומות הכלא ייפלו: שמישהו יבוא לעזרה".
קולה של סוזאן הוא גם הביטוי החזק ביותר לפמיניזם של הרומן, שבו קרא דידרו תיגר לא רק על מוסכמות דורו, אלא אף על עצמו והגדרתו במאמר "על הנשים" (1772) את האשה כברייה הנשלטת על ידי רחמה וחושיה. סוזאן לא נשלטת על ידי דחפיה (היא לא מביעה כל עניין במין), נלחמת על זכויותיה בנחישות ("גברים משבחים את התכונה הזאת, אבל נראה לי שהם מעדיפים לוותר עליה במי שבכוונתם לשאת לאשה"), ופועלת בדרך גברית - שימוש במנגנון המשפטי. יתרה מזו, היא מצליחה לשמור על שפיותה בנסיבות שהטריפו נשים אחרות, עניין שקשור ברומן בקשר בל יינתק, בהעדר העניין שלה במין שחסרונו, לפי דידרו, הוא המביא נשים לידי שיגעון.
סנט-איטורפ, המנזר השני שבו נכלאת סוזאן, מתואר דרך עיניה התמות (עד כדי חוסר-אמינות) כמרחב שוקק של פעילות לסבית גלויה, המטופחת על ידי אם המנזר שדעתה הולכת ונטרפת עליה בשל תשוקתה האסורה לבנות מינה (למעשה, חטאה של אם המנזר כפול: אי-שמירה על פרישות וקיום יחסים עם נשים). הזכרתי קודם לכן כי במנזר זה חווה סוזאן ניצול מיני, שכן כך היינו מגדירים בלשון ימינו את אופי המעשים שנעשו בה בידי אם המנזר, אך, כפי שמציינת גם המתרגמת ניצה בן-ארי באחרית הדבר הנרחבת, היוצאת מן הכלל (שהיא המקור למידע המוגש כאן), גישתו של דידרו לנשים ולאהבת נשים אינה חד-משמעית והיא מושפעת לא רק מרוח התקופה השמרנית (שראתה בלסביות סטייה), אלא גם מחייו האישיים (יחסי פילגשו עם אחותה, כליאתו שלו במנזר, מות אחותו משיגעון במנזר). בהתאם, את תיאורי המפגשים המיניים בין אם המנזר המנוסה לנזירה הברה, שבאחד מהם היא חווה לראשונה ריגוש מיני, אפשר לקרוא קריאות שונות: כתיעוד ריאליסטי וביקורתי של החיים במנזרים תחת נדרי פרישות, כפורנוגרפיה - בונוס לגברים - ואולי גם (אף אם לא לגמרי במודע), כהצעה חתרנית לנשים.
אשר לתרגום: באחרית הדבר המצטיינת ימצאו המתעניינים גם את התייחסותה העניינית של המתרגמת לבעיות הייחודיות שאתן היה עליה להתמודד. תמוהה בעיני, על כן, החלטת ההוצאה להוסיף על זו מאמר משונה, "על מלכודת המילוליות - דבר ההוצאה" שמו, והוא מין קלחת ענק שנזרקות אליה סוגיות תרגום ושלל שמות, ממולייר וטולסטוי ועד בילבי, ואשר לא ברור מה בדיוק תכליתה: לחנך את הקורא הישראלי ההדיוט וללמדו מהו תרגום טוב? להעיד על טיב תרגומה של בן-ארי? והרי כל שורה ושורה בתרגומה המופתי מעידה על רצינות, בקיאות בתרבות ובשפה (צרפתית ועברית), מחשבה עמוקה, וכמובן - אהבה וכישרון.
