רזים רפי וייכרט. הוצאת קשב לשירה, 97 עמ', לא צוין מחיר
אודה ולא אבוש: הקריאה בספר שירה חדש מעוררת בי מיד את יצר המציצנות. איני מתכוונת רק למציצנות הנוגעת לגילויים אוטוביוגרפיים ישירים של המשורר, או כאלה המוסתרים במבנה הבדיוני של השיר, אלא בעיקר להצצה דרך חור המנעול של מעשה השיר, חור שדרכו נחשף העולם ונחשפת הממשות. מן הבחינה הזאת, השיר וכליו - מבנהו, דימוייו, המטאפורות שלו ואפילו המוסיקליות שלו - משמשים סוכן כפול: מצד אחד, תפקידם לדייק את תחושותיו של המשורר ואת עמדותיו, אבל מצד שני, הם אבני נגף שהקוראים צריכים לסלק אותן בתהליך הקריאה, כדי לראות דרכן את מה שרצה לדייק המשורר, האסור תמיד בכבלים העשויים מלים.
הקריאה ב"רזים", ספר השירים החדש של רפי וייכרט, מגלה מיד כי המשורר הוסיף כבל נוסף על הכבלים שבהם נתון ממילא כל משורר. כל שירי הספר כתובים כסונטות מלה. הסונט הוא צורה שירית שצמחה באיטליה במאה ה-13 והוא מחולק לארבעה בתים; השניים הראשונים אוחזים ארבע שורות כל אחד, והשניים האחרונים - שלוש שורות כל אחד. את דגם סונטות המלה, דגם של ארבע עשרה שורות, לעתים מחולקות לבתים ולעתים לא, שאל וייכרט, כפי שהוא עצמו מציין באחרית הדבר של הספר ("בשולי הרזים"), מהמשורר היהודי-הקנדי סיימור מיין (Mayne). הסונט הראשון הפותח את הספר, הערה, הוא מעין הצהרת כוונות: "כל/ הענין/ הוא/ בזה/ שתהיה/ יחידת/ נשימה/ אחת/ שלמה/ שתוכל/ להכיל/ בתוכה/ את/ השיר".
הסונט הארס-פואטי המצוטט כאן יוצר הבחנה מלאכותית בין תוכן וצורה. "השיר" הוא התוכן והמשמעות ואילו הצורה היא הסונט, הכלי שאליו יוצק המשורר את השיר. מעבר להבחנה המלאכותית הזאת, הנעשית בשיעורי ספרות הראשונים בתיכון רק כדי שהמורה הטוב יטרוף אותה אחר כך, כאן רק נשארת הצורה, הכלי, או כפי שאומר המשורר במפורש: "כל העניין הוא בזה". והשיר? השיר מופיע בסוף הסונט, ריק, חסר משמעות, רק שם: "השיר".
המניע לכתיבת הסונט הזה ולכתיבת הסונטים כולם בקובץ היא, אפוא, צורת הסונט. ובמלים אחרות: האסתטיקה. ובאמת, הספר כולו מריח ניקיון והוא מאוד תרבותי, כמו בסונט צייקנות: "לאחרונה/ נעשיתי/ ציקן/ מלים/ אניח/ על/ הדף/ את/ האדרה/ ואשאיר/ מחוץ/ לגבולו/ להג נורא". גם הסונט הזה הוא ארס-פואטי והוא מלמד על שאיפתו של המשורר להנכיח בשיר רק את "האדרה", את השלד, ולהשאיר "מחוצה לגבולו להג נורא". "הלהג הנורא", אני מניחה, הוא כל מה שאינו "תרבותי" או "תקני", ווייכרט מעדיף להשאירו מחוץ לשיר. הדברים הללו מלמדים משהו על תפישת השיר של וייכרט: העולם הממשי נותר בחוץ ואת השיר כותב המשורר כשהוא נקי מקולותיו, מריחותיו ומלכלוכו, לא לפני שהוא עוטה עליו את גלימת המשוררים שלו, וכותב רק את מה ש"ראוי" לו להופיע בשיר.
זאת ועוד: הבחירה בצורה אחת לספר כולו, צורת סונט המלה, בעייתית מלכתחילה. שני סוגים של מוסיקה אפשריים כאן - האחד הוא רישום מהיר של תמונה מכווצת, שצליליה נשמעים לרגע, מרחפים, והיא נעלמת כלעומת שבאה, מותירה אחריה רושם נעים, כמו בסונט באגט, המתאר את בת זוגו של הדובר, או אולי את בתו: "לפעמים/ את/ חולפת/ בבית/ מרחפת/ על/ כנפי/ גרביך/ אוחזת/ בגט/ מכרסם/ ומחיכת/ באשר/ פריזאי".
הסוג המוסיקלי השני הוא זה החותר מהשורה הראשונה בסונט להטעמה הסוגרת אותו, ושביטויו, בדרך כלל, במוסר השכל. מוסר השכל פרטי, במקרים המעניינים יותר. לדוגמה, בסונט קרבה: "יש/ ערבים/ שאני/ הולך/ מחוץ/ לדירות/ מוארות/ כמה/ לעמד/ במטבח/ לדבר/ אל/ אשה/ זרה".
ומוסר השכל כללי, מוסרני והנמסר בנימה מטיפה, במקרים המקוממים יותר, כמו בסונט שיעור: "תלמידי/ נתנו/ לי/ במתנה/ שעון/ מעורר/ שעליו/ נכתב/ "לו/ היו/ יותר/ מ-/24 שעות/ ביממה".
הסונט האחרון הוא דוגמה לאופן שבו, במסווה של וידוי, משרטט המשורר את פניו כפי שהיה רוצה לחשוף אותם - נאים ומכובדים, לפני הקוראים. כך גם בסונט פרסום ראשון: "כשיוסי/ קריים/ הודיע/ שיפרסם/ שלשה/ שירים/ ב"פרוזה" // יצאתי/ ממרתף/ המערכת/ וצעדתי/ שלשה/ מטרים/ באויר".
ובסונט משוררים, גם אם המשורר מכליל בקבוצה הזאת את עצמו, הריהו מרחיק את האירוניה ממנו והלאה ומותיר, אולי, את צלה: "לא/ רואים/ את/ הגלקסיות/ לא/ פוחדים/ מרעידת/ אדמה/ קרובה/ פותחים/ מוסף/ ותרים/ אחר/ עצמם".
למרות זאת, סונטים של שבחים ליוצרים שונים, רוויים במחמאות, לא נעדרים מהקובץ הזה. האירוניה בסונט "משוררים", כנראה, לא נוגעת לאף אחד מ-24 היוצרים המופיעים בשער "דיוקנאות", סונט אחד לכל יוצר. הנה, למשל, הסונט אנדד אלדן: "שיריך/ מנסים/ להיות/ ראויים/ לשמך/ ולצלל/ בצלילות/ אל/ מצולות/ הלשון/ שמצטלצלת/ באזניך/ כמו/ שמש".
אגב, את קיומה של האונומטופיאה ו"אמצעים אמנותיים" אחרים, כמו בסונט "אנדד אלדן", מסביר וייכרט באחרית הדבר שלו וחושף בכך אף יותר את התפרים ואת המאמץ שבמעשה השיר: "למאפיינים צורניים וריתמיים אלו ולאחרים - כגון אליטרציה, אונומטופיאה, הכפלה או חזרה - נדרשתי כאשר דבר-מה בדמות המתוארת או בתמונה המשורטטת תבע זאת לעצמו".
בשער הזה דרים בכפיפה אחת יוצרים מיוצרים שונים, חיים ומתים (דוד אבידן, שלמה אביו, אנדד אלדן, פרץ-דרור בנאי, יהודה עמיחי, אבות ישורון, רוני סומק ועוד), ודיוקן הדובר משתקף בעיניהם, מזדהר ב-24 מראות. הכל בספר הזה נועד כדי שבסופו של דבר יופיע דיוקן המשורר היפה, הנקי, התקני; ווייכרט אף איננו מסתיר זאת בשיר כתיבה: "גם/ אחרי/ מאות/ שירים/ אני/נצב/ מול/ הדף/ נבהל/ מאפשריות/ הרשול של/ היד/ והלב".
יצר המציצנות שלי, אפוא, איננו יכול לבוא כאן על סיפוקו. כל מה שמכוער, שאיננו מסתדר, שהוא מרושל וממשי, כמו בחיים, נשאר מחוץ לשיר. ועל התהום מכסה האסתטיקה (ריצוד): "האותיות/ המרבעות/על/ צג/ המחשב/ מסתדרות/ יפה/ מכל/ עברי/ התהום/ ומכסות/ על/ לעה/ברצודן".
