הסכנות שבהתנהגות נלוזה אונורה דה בלזק. תירגמה מצרפתית: מירי ליטבק. הוצאת עם עובד, נהר ספרים ואמנות לעם, 123 עמ', 69 שקלים
בפתיחת הספר מתוארת תמונה טיפוסית של פזרנות אצילית, חדר אריסטוקרטי המאופיין באי-סדר שלו, בזבזני: "פרחים, יהלומים, כפפות, זר, חגורה, בצבצו פה ושם... ניחוח לא מוגדר של בשמים. מניפה יקרה, פתוחה למחצה, היתה שטוחה על מדף האח... תמונה של חיי הוללות, של מותרות, של שאון החיים". אך העושר השליו הזה הוא מראית עין בלבד; כי בחדר הזה מתגוררת בעצם אשה חסרת-כל. בפתח חדרה של הרוזנת דה-רסטו, בת למשפחת אצולה שירדה מנכסיה, ניצב כעת מלווה בריבית שאת שטר הפירעון שלו אין, וגם לא יהיה, בידה לפרוע.
עם פרוץ המהפכה הצרפתית ב-1789 התחילו להופיע סדקים במעמד האצילי. מה שפעם נראה כגזירה אלוהית חיה, כ"חיזיון מופלא שרק עשירים כמלכים או באי כוחו של האל יכלו להרשות... לעצמם", התערער. כל אחד מסיפורי הקובץ הנהדר הזה, המובא בתרגומה המעולה של מירי ליטבק, עוסק באופן זה או אחר בדעיכת מעמד האצולה, ובהנצתו של היגיון כלכלי אחר על חשבונה. אונורה דה בלזק לוכד בחיות גדולה את שלב הביניים הזה, שבו סדר חברתי אחד לא נמחה עדיין לחלוטין מעל פני האדמה, אבל כבר מתחיל להיווצר סדר חדש. ובחדות של איזמל הוא חושף כיצד הגורל, ולעתים יסודות דתיים ממש, משחקים תפקיד מכריע, חשאי לרוב, בעיצובו והתמצקותו של מה שייתפש ברבות הימים כנתון טבעי, שאין בכוחם של בני-אנוש לשנותו.
המלווה בריבית שניצב בפתח חדרה של הרוזנת דה-רסטו, מן המתעשרים החדשים בצרפת של אחרי המהפכה, יונק עוד ועוד מכספם של בני מעמד האצולה לשעבר. יותר מייצוגו כיהודי שטני, הוא מגלם כאן את לידתו של ההיגיון הכלכלי של המתעשרים החדשים על חשבונו של ההיגיון האריסטוקרטי, שבלבו ניצב אי-היגיון: הכסף הוא שקוף - לא בא משום מקום ולא הולך לשום מקום - בעצם הוא מתת האל.
"מתי ימות אביך?" שואלת בת אצולה אחת, שיושבת לצדו של דון ז'ואן, שאביו "איש פשוט וטוב", סוחר חרוץ שצבר הון. אותו דון ז'ואן מתכחש לאביו הממשי, שמוצאו פשוט, שצבר הון רב רק כדי שבנו יוכל לבלות ממש כאציל בן אצילים. ואמנם, לאחר שימות האב, יירש דון ז'ואן כסף רב כל כך, עד שמכוח הקפיטל הוא יהפוך - כמעט - לנסיך ממש; נסיך אחר, הנוכח במשתה, כבר רומז על זרע הפורענות: "הרי הוא יותר נסיך ממני עם כל אוצר האקו שלו!"
אך מותו של האב הממשי חשוב לא רק מכוחה של הירושה החומרית; מות האב חשוב כדי למחוק את עצם הראשית - את הגוף הממשי, הגוף האנושי השברירי, הגוף שמערער על היציבות לא כי הוא גוף של בן למעמד פשוט, אלא פשוט כי הוא גוף: במובן זה, גם אציל של ממש, בעל "דם כחול", יבקש לדמיין את אביו כאלוהות החיה עצמה. ולשאלתה של בת האצולה במשתה אכן עונה דון ז'ואן, כאציל בן אצילים: "אה! אל תדברי אתי על כך... קיים רק אבינו שבשמים, ורצה הגורל האכזר שהוא אבי".
רק האלוהות מייצרת אבהות שלא תפצע את היציבות הבלתי-מותנית של המעמד. האצולה, שכבר מתחילה להיחרץ בה תודעת הזמניות, קוטב הכליה, האנושיות השברירית שמבעד ליציבותה הבלתי מעורערת, צריכה להישמר מפני חשיפת מקורותיה: "לעתים, בשעות הלילה, אני חושב שיום אחד כל זה ייעלם...", אומרת אחת הדמויות. וכשניתן לסמן את הראשית - אז כבר מוכנה הקרקע לאחרית. כשהמעמד נכנס אל תוך ההיגיון ההיסטורי, כבר מסומנת כלייתו האפשרית.
המעמד נפצע, גם גופנית. ברגע אחר בספר, שבו עומדת משפחה שלמה של בני אצולה לפני הגיליוטינה, יציבותה מתערערת: לאו דווקא כי בני המעמד מובאים לכליה, אלא יותר מכך, מכיוון שברגע כריתת הראשים עצמו, יינתז מן הגיליוטינה דם אנושי, ממשי, של גוף אדם: דם אדום; או, על ערש דווי, רגע לפני מותו של אביו, רגע לפני שיוכל להתהוות סוף כל סוף כאציל ממש עם מחיקת שארי הבשר האנושי, הגופניות של דון ז'ואן פורצת לרגע אחרון מבעד למעטה ההילולה, "זיעה קרה... בקעה מנקבוביות גופו".
ואכן, עם התקדמותו של הסיפור, שורר במעונם של בני משפחת דה-רסטו אי סדר מסוג שונה: "פריטי לבוש, צלחות שבורות, בקבוק חם פתוח לפני האח, אמבט. זה היה אי סדר נטול חן. תחושת הרס נשקפה מכל עבר... החדר הזה דמה לבית קברות זרוע עצמות".
זמנה של האצולה עבר, ואולם מקומו של הגורל לא נפקד יחד אתה; לו ייוותר תפקיד מכריע גם בכינונו של הסדר החדש (וכל מי שניצבו פעם אחת בפתח מרכז קניות שכיפתו בנויה ככיפתה של קתדרלה, מכירים את התחושה החריפה של יציבות בלתי ניתנת לערעור של הסדר הכלכלי החדש, הנוכחי); חודשים ספורים בלבד לאחר שנפרץ פצע בסדר הזה, מאלף לחזות בתיאוריו הנוקבים של בלזק את התפוררותו של סדר חברתי אחר, עתיק, אך כזה שנתפש בזמנו כיציב וכגורלי לא פחות, במובנים מסוימים אף יותר, מזה שלנו. נדמה שבלזק, כמה עשורים בלבד אחרי המהפכה הצרפתית, כבר הצליח לזהות את תפקידו של היסוד האלוהי גם בסדר החדש שהתחיל להירקם: "בעבר ראיתי בו את התגלמות כוח הכסף", מתאר המספר את אותו מלווה בריבית שהופך במהרה לאיל הון מפלצתי, "עכשיו מבחינתי הוא התגלמותו ההזויה של הגורל".
