אדם וסופי יניב איצקוביץ'. הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 428 עמ', 92 שקלים
ספרו הראשון של יניב איצקוביץ', "דופק", התקבל בהתלהבות רבתי, ואף זכה בפרס לספר ביכורים של מוסף "הארץ, ספרים" לפני שנתיים. הצלחתו של הרומן סימנה את איצקוביץ' כהבטחה גדולה, וספרו החדש מתייחס באופן לא מודע לעולה הכבד של ההבטחה: זו אכן נקודה מסקרנת ומכריעה אצל איצקוביץ', משום שהיא כרוכה בהצהרת כוונות ביחס לקריירה הספרותית שלו ולהתוויית כיוונה; היא קשורה בפירעון שטר.
בצומת הדרכים הזה בחר איצקוביץ' לכתוב רומן מאז'ורי, רחב היקף ומונומנטלי, שמבקש לחשוף באופן קדחתני את המורכבות היצירתית שלו ואת הרטוריקה שמאפיינת אותו - והוא עושה את זה באופן גדוש ואינטנסיווי ביותר. גם נושאיו של הרומן הם "גדולים": "אדם וסופי" עוסק במוות, באהבה ובזיכרון, ובמערכות היחסים בין שלושת המושגים הללו - בזיכרון המוות, במות האהבה, באהבת הזיכרון. הוא משלב תעלומה בלשית, דרמה משפחתית, עדות פוליטית, פנטסיה של חיים אחרי המוות וסאגה שכונתית; הוא מתחקה אחר העקבות הטראומטיים של מלחמת לבנון הראשונה ושל השתקת ניצולי השואה; הוא עוסק בפערים אתניים, באמנות הצילום ובחלומות שבורים, והוא משתמש בריאליזם ובפנטסיה, בתובנות פילוסופיות ובמידה גדושה של הומור. כל אלו משמשים אותו בערבוביה כדי לייצר תמונה פנורמית של ההדחקה שמאפיינת את החברה הישראלית - ושל מחיריה.
"אדם וסופי" הוא רומן עמוס, מסחרר ולולייני, ועל אף שעקבות המאמץ נטועים בו, הוא ניחן בשאפתנות. בעירה פנימית מפעילה אותו, ותחושה של דחיפות אישית ופוליטית גם יחד: לומר את הכל, לחשוף את כל הקלפים, ליצור אלבום שמקיף את המרחב הנגוע של הדמיון הישראלי הטראומטי - ולהציב את עצמו, את "הרומן השני" - במרכזו.
"שוב נכנס החוקר, נחוש כמו בפעם הראשונה": במלים אלו נפתח הרומן, עם כניסתו של חוקר משטרתי לחדר שבו מאושפז אדם, צלם עיתונות, במצב של תרדמת, ואשתו בנפרד ישובה ליד מיטתו. החוקר מבקש לבחון את ההתרחשויות שהובילו להתנקשות שלא באמצעות קשרי סיבה ותוצאה, לא דרך פרטיו הטכניים של הפשע שבוצע או דרך איתור המניע של הדמויות. החוקר אינו מזוהה בשמו, ומגיח לפרקים כדי להזכיר לקוראים שהוא עוקב אחר הדמויות ללא הרף, צופה בהן ממרחק ועושה לעצמו רשימות. נוכחותו ברומן - שהיא בלתי הכרחית מבחינת מהלכי העלילה, שאותם הוא לא מניע ובהם הוא לא שותף - משקפת את סמכותו של מי שכותב את הסיפור, וגם את אוזלת ידו לצמצם אותו לכדי תמונה אחת ויחידה, נושאת לקח ובהירה.
החוקר, ש"לא רוצה להיות סמוי מן העין, בדיוק להיפך, בכוונתו להיות נוכח בכל מקום" צופה ברומן ממרחק - אך גם משתתף בו, כבן-דמותו של הכותב. בכך הוא חושף את מיקומו יוצא הדופן של איצקוביץ' עצמו ביצירתו. המסע של איצקוביץ' ושל הבלש הוא משותף; שניהם מוכרעים על ידי שלל העדויות, סיפורי המשנה וההסתעפויות של הסיפור, ושניהם מבקשים - קצרי נשימה, לעתים מתוסכלים מקוצר ידם לקשור את כל החוטים ו"לפתור את התעלומה" - לאכלס את העולם שנחשף לפניהם במשמעות.
אדם נורה במחסן ביפו, ולידו נמצאה גופתו של זהר מלאכי, חברו מזמן השירות הצבאי במלחמת לבנון הראשונה, שחזר בתשובה. הפשע מטלטל את חייהם של הסובבים את אדם: אשתו בנפרד, סופי, שמנהלת רומן עם גנן גרוש ומבקשת לשמור עליו נקי ממטעני עבר שעלולים להכריע אותו; אביו של אדם, מנחם, ניצול שואה שרדוף על ידי החובה לזכור את שאירע "שם" ובמקביל מוכרע בידי העיוות הפוסט-טראומטי שמאיים על כשירותו "לספר", ואביו השני, ארתור, חברו של מנחם וניצול שואה גם הוא, שגזר על עצמו שתיקה עד שימצא את אהובתו שנשלחה למחנות ועקבותיה נעלמו. הפשע מטלטל גם את אביה האלמן של סופי, שגר בכרם התימנים ומתענה בגעגועיו לאשתו, שאת חלומות המשחק שלה לא זכתה להגשים; ואת השכנים של מנחם: במיוחד אחת, שמוטרדת מצחנת החתולים בדירה הסמוכה, ונוטלת את העניינים - בשמו של קפקא, לא פחות - לידיה.
אדם ומלאכי, שתודעתם השתחררה מהגוף, מסיירים ברחובות תל אביב, בולשים אחרי החיים וחיים את מותם; מלאכי, הפושע לשעבר שהפך לחייל מצטיין, מצטיין מדי, מוליך את המתים בסיור מאורגן וחסר תכלית סביב יקיריהם שבחיים, ונושא באוזניהם דרשות על הטריוויאליות של מיתוס המוות - ושל מיתוס החיים. רוחו של אדם בולשת אחרי אשתו לשעבר, ותובעת את עלבון נטישתה. ערב-רב של דמויות, סיפורי משנה ועלילות, שמזנקות בין העבר להווה, בין הריאליזם לפנטסיה, מצטברות להבנה אחת, שכורכת יחדיו את הקיום הישראלי על כל רבדיו הפרטיים והלאומיים: הזיכרון של המלחמה ושל פשעיה, של השואה, של האהבה, של חלומות הנעורים - אינו מת ואינו חי; הוא נותר מפרפר בירכתי התודעה, תמיד משנה צורה ודמות, לא מתקבע ביציבותה של הנוסטלגיה או של ההכחשה. עקבות הזמן משאירים בו חותם, מעוותים ומפתחים אותו, הופכים אותו לנגע שמכתים את החיים ואת המתים.
הזיכרון משתלט על תודעתן של הדמויות ורודף אותן; הוא עושה בהן כבשלו. העבר אינו דבר מה שבונים עליו גשר וממשיכים ממנו; הוא נוכח בהווה ומפעיל אותו באמצעות סוכניו: הגעגועים, השתיקה, הבושה והאשמה. "אדם וסופי" נוקט עמדה חסרת פניות - וגם חסרת רחמים - ביחס לניסיון של הדמויות ושל המרקם החברתי הפוליטי שבו הן פועלות, לברוא את עצמן מחדש; להפנות עורף לגלות, לשואה, לאסון המלחמה, להבטחות ולחלומות שלא מומשו. כל אלו נוכחים כמו רוחות רפאים ברחובות תל אביב ובגופם של האנשים, שמבקשים בכל כוחם "לשכוח כהלכה" או "לזכור כהלכה". אולם הם מוכרעים שוב ושוב על ידי כושר הדמיון של הזיכרון, מההומור המקאברי שלו, מהאופן שבו הוא מקנן בגוף כמו גידול בעל תודעה נפרדת; ובעיקר מהאופן שבו דבר לא יכול לשחרר את האדם מעברו: לא שיכחה, לא מתן עדות, גם לא התנועה המוכנית של "להמשיך לחיות". גם לא תמונות שצולמו והוטמנו במגירה: לתמונות הללו, שמופיעות כמוטיב לאורך כל העלילה ומעצבות את המבנה הסגנוני של הרומן, יש חיים משלהן, וכושר להיחלץ ממגירות נעולות. "אדם וסופי" הוא רומן יומרני, ואין זה פגם: היומרנות עדיפה בעיני על פני זהירות או שמרנות. הוא קצר נשימה, תזזיתי וגדוש. כמו דמויותיו, הוא כורע לעתים תחת הנטל בבקשו לספר כמה שיותר, לצלם כמה שיותר תמונות חיים.
על כריכת הספר כתבו העורכים, דנה אולמרט ומנחם פרי: "את 'אדם וסופי' אנחנו שולחים לדרכו בהתרגשות ובתחושה חזקה שהרומן הזה יתפוס את מקומו בשורה הראשונה של הסיפורת הישראלית העכשווית". זו עמדה משונה ביחס לרומן הזה, שיוצא באופן פוליטי מובהק נגד קריאות ניצחון או עמידה בשורות. אדרבא, הוא מבהיר שמעשה הסיפור שמתרחש בו הוא עיבוד מתמשך ורדוף, ושאי אפשר לחתום אותו בהכתרות פסקניות.
יניב איצקוביץ' נמצא בעיצומו של מסע, והרומן הזה הוא תמונה מתוכו. התבוננות בה היא הזמנה להמשיך ולנוע אתו ועם הסיפורים שהוא מספר ועתיד לספר; לעת עתה די בזה.
