(לרגל יציאתם לאור של "כל השירים ושירים חדשים" של נתן זך, בשלושה כרכים. הקיבוץ המאוחד 2008)
זה שבועות אחדים, מאז יצאו לאור שלושת כרכי שירתו של זך, שאני קורא בהם בדריכות הולכת וגוברת. הכרתי היטב את רוב השירים - כל אלה שראו אור בספרים. רבים מהם לימדתי בבתי ספר ובאוניברסיטה. אבל עברו שנים מאז קראתי אותם ברצף של ספר
נתן זך. רוצה לומר
צילום: דניאל חכים
שלם, ומעולם כמובן לא קראתי אותם כמכלול. מיום ליום מעמיק הרושם כאילו נחשפתי לאיזו נוכחות שידעתי על אודותיה רק באופן עמום ואילו עכשיו היא נגלית באמת. בכל יום אני קורא כמה שירים ונעצר מרוב טלטלה. כל מה שחשבתי על שירה, על הלשון העברית, על הספרות הישראלית, עובר בחינה מחדש. לא רק העובדה שמעולם לא הייתי בגילי היום עושה זאת. גם נוכחות השירים הללו בזמן הזה עושה זאת. נדמה שזמנם של השירים הללו לא היה בשנות החמישים, שישים, שבעים וכו', אלא שאז הם נכתבו, ואילו רק עכשיו הם מתחילים להיות. השירים האלה, שהיו כה בני-זמנם כשראו אור לראשונה, ניתקו בקלות מן ההקשר ההוא והם עומדים היום, לאחר שנות דור, וכל נוכחותם אחרת. מצד אחד - דבר בהם לא התיישן. מה שנדמה אז כמודרניזם מובהק, עומד אחרת, כמעט כדבר קלאסי; עתיק מאוד וחדש כאחד. העברית הזכית, הנוגעת בעמקות כה רבה בדיבוריות הישראלית, רק העמיקה. נדמה כי היא שייכת דווקא מתוך הדיבור שבה גם לאיזו הוויה על-זמנית, כלשונו של עגנון. בהירותה הגבישית של השירה הזאת הגבירה במשך השנים את חומרתה. את רצינותה הגדולה. את התוקף הרב האצור בה.
הכרך הראשון נפתח במקבץ לא קטן של שירים שלא פורסמו בספרי זך הנודעים - שירים מוקדמים מתחילת שנות החמישים. השירים הללו הם מן המסמכים המרתקים ביותר המוכרים לי על חיפוש עצמי של אמן בראשית דרכו - על ההיסוס שבחשיפת קולו שלו, על האי-הבנה שבינו לבינו בדבר זהותו, על החרדה שבגילוי העצמי. כשאתה קורא את הדברים היום, ממרחק הזמן, כשאתה יודע לאן הם הולכים, ומכיר את הזינוקים המפליאים ההם של "שירים ראשונים" ו"שירים שונים", אתה חש פתאום את ממד הגבורה שיש בתהליך ההתבגרות הזה.
מעולם לא הבנתי כך את הספרה שבה מצא זך את עצמו בנעוריו - את מרחב האי-ודאות העצום שהוא השליך עצמו אל תוכו כשצמחה בו הידיעה שלא ילך בדרכם של אבותיו העבריים, שלונסקי ואלתרמן. היו לפניו אמנם המופתים של ת.ס. אליוט או רוברט פרוסט, אבל ההישענות על המופתים הזרים לא פתרה את שאלת זהותו כמשורר עברי. היא היתה אולי כלי לניגוח אבותיו, אבל לא היה בה מפתח לעברית שלו. המרחב שעמד בפניו היה מעשה הדיבור העברי החדש המתרחש ברחוב ובפיו, והוא רצה להביא אל תוכו אדם-משורר ששירתו אינה תרגום של עולם זר. ובעיקר - הוא רצה להפוך את קולו כאדם מדבר למרחב שלם. לא קול מדקלם, אלא קול שדיבורו הוא חלל רב-ממדי שבין לחש וצעקה יש בו הרבה יותר מאוקטבה אחת.
אחד השירים שלא הובאו מעולם בספריו, והוא מובא כאן ממש לפני "שירים שונים" - "המצב בבבל" (א' 121) - הוא שיר מרשים ביותר הבנוי על תהלים קל"ז ("כך נשאנו את כינורותינו ותלינו אותם על עצים, רק אחר-כך הגיעו התליינים", נאמר בשיר), והקריאה בו חוללה בי טלטלה עזה. הכרתי כמובן את שיריו התנ"כיים של זך, אבל כאן, מתוך הקריאה בתהליך ההתהוות שלו, נראית פתאום ההבלחה, ההיחשפות הפתאומית של כיוון: זך כותב כאן שיר על ימי גלות בבל שהוא בו-בזמן שיר עכשווי, הנכון לימים של קום המדינה, שבהם המדינה מחסלת את הסיכוי ל"תקוות לנגן אי-פעם", ובו-בזמן הוא שיר מופשט מכל הקשר היסטורי, והוא אלגיה גדולה על חוסר היכולת לתזמן את הרוח האנושית עם סביבתה המעשית והפוליטית. שיר גדול. הוא חושף את גדלות השאיפה העומדת ביסוד ההתהוות הזאת: לקשור את העברית (כמסורת לשונית, דתית ולאומית-מודרנית) למשהו המנוגד לה לכאורה לחלוטין - מצב האדם שאינו יהודי דווקא ואינו ישראלי אפילו; אדם שדיבוריותו היא קיומית, פרטית וחשאית לגמרי. בשיר הזה נשמע פתאום העיקרון הזה בטהרתו: משהו הקשור בכל נימיו לעבר הכבד של הלשון, ובו-בזמן הוא פרום וזורם אל ההווה, ונקודת הקישור שלו אל ההווה היא ערפילית ומסתורית. לא תוכל לסגור אותו בפרשנות חותכת או באזיקים אלגוריים מובנים. דווקא הקשר אל ההווה, הנקודה החזקה ביותר שלו, הוא עלום ומרחף, גם אם חזק ומרגש ביותר. כאן ה"מודרניזם" של זך מתגלה במלוא כוחו: היכולת היוצאת מן הכלל שלו ליצור את ה"לא-מובן" הפעיל, החודר לשכבות הסטיכיות של התודעה בלי מעצור.
בקריאה הזאת בכרכים הגדולים הללו, לפני הכל, אתה נחשף לריבוי הקולות של זך, לאותה כניסה לעולם הצלילים של הדיבור. רגילים לחשוב כי המוסיקה של השירה קשורה ב"אווירה" או שהיא "תורמת" ל"הבנת" השיר. כאן היא רחוקה מן ההנחות האלה. בשירתו של זך המוסיקה היא אחד מגיבורי השיר; מעין נציג של האדם החי שבו מתחולל השיר בהיקראו.
אין לכך דוגמה טובה יותר מאשר "רגע אחד" הפותח את "שירים שונים" (א' 127). השיר היורד חדרי-בטן הזה, שבו רוצה המשורר "לומר דבר-מה", והדבר שאותו הוא אומר צומח לעיני הקורא ובפיו כענן מתאבך שכל כאב החיים אצור בו. יש בו סיפור על אדם ואביו שמת עליו ויש בו, בו-בזמן, סיפור על אדם ואלוהים שעזבו. לא אדבר על השיר כאן אלא על משפט הפתיחה שלו בלבד:
רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני
רוצה לומר דבר-מה.
יש לקרוא את המשפט הזה ולעצור בסוף השורה הראשונה - כפי שיש לעצור ולהקשיב רגע בסוף כל שורה שירית. וכשעוצרים שם, אחרי "אנא. אני", אי-אפשר שלא לשמוע עוד דבר; משפט אחר: דבריו של ראובן בבראשית - "אנה אני בא", שהוא סופו של - "הילד איננו ואני אנה אני בא" (ל"ז 30), שהם דברי ראובן למראה הבור הריק שהיה בו יוסף. זוהי דרכו הדקה מן הדק של זך לבנות את דיבורו של האדם בשירתו: אתה אומר מלה או צירוף של מלים, ואם אתה נענה למקצב ולנשימות הרמוזות בשורות, אתה שומע עוד מלים; המלים הנלחשות מתחת למלים הנאמרות. המלים האחרות שבתוך המלים הגלויות. ובראשית ה"דבר-מה" של זך, הדבר הגדול של שירתו, הוא עומד כראובן לפני הבור בדרך אל האב. יותר מכך: כל מה שנאמר בגלוי, הופך משום כך לכיסוי הסיפור ההוא הרוחש מתחתיו. אילו ממדים מקבלות כאן מלים פשוטות כ"אנא. אני". כאיזו תמצית של פגיעות ורתת. כל המרכאות בטלות כאן סביב הצירוף מצב האדם.
