הפלסטינים, שגרים בשכונה ממזרח ג'באליה, סיפרו ל"הארץ" כי חיילי צה"ל הטילו עליהם שלל משימות: לפרוץ פתחים בקירות בעזרת פטישים כבדים, להיכנס לפני החיילים לבתים ולוודא שחמושים נהרגו. תגובת דובר צה"ל: לא היו דברים מעולם, הלוחמים הונחו לא להסתייע באוכלוסייה אזרחית במסגרת הלחימה
מג'די עבד רבו, בעזה. 'החייל כיוון אליי את הרובה וציווה שאוריד את המכנסיים. הורדתי', שיחזר
תצלום: עמירה הס
עזה
לשאלה "מי שם?" באה התשובה: "צבא ההגנה לישראל". מג'די עבד רבו, בן 39, קצין במודיעין הפלסטיני של הרשות ברמאללה, הגר בשכונת עזבת עבד רבו שממזרח לג'באליה בעזה, ירד לפתוח את הדלת. מולו הוא ראה את בן השכנים מחמוד דאהר, ומאחוריו חייל שנועץ את רובהו בגבו. החייל הזיז אז את מחמוד וכיוון את הרובה אל מג'די. "הוא ציווה שאוריד את המכנסיים. הורדתי. הוא דרש שארים את החולצה. הרמתי. שאסתובב. הסתובבתי", סיפר מג'די ואז החדר התמלא בחיילים. "12, או משהו כזה".
זה היה ביום שני, 5 בינואר, בין תשע וחצי לעשר בבוקר, כ-40 שעות לאחר שהתחילה המתקפה הקרקעית הישראלית. ביום ראשון בערב החיילים התמקמו בבית דאהר. קודם ריכזו את המשפחה בקומת הקרקע. מסביב נשמע ירי. אחר כך העלו אותם לחדר בקומה הראשונה. בני המשפחה תהו למה החיילים העלו אותם - הורים, ילדים, שני תינוקות ואמא קשישה - דווקא לחדר קר ולא נוח, אבל הם לא יכלו לסרב. אז הם עוד לא ידעו שהמעבר לקומה הראשונה קירב אותם לטווח האש. רק מאוחר יותר נודע להם שבבית הריק מצד צפון מזרח, של השכן אבו חאתם, שדייריו נסעו מזמן לחו"ל, נמצאו שלושה לוחמי עז א-דין אל קסאם. ביתו הגבוה של מגד'י עבד רבו צמוד לבית הצר של אבו חאתם.
לפני כן, בשני בבוקר, בערך בשבע, החיילים הוציאו מביתו את שפיק דאהר, בן 53, מנהל פיננסי שמקבל את משכורתו מרמאללה, ואת שלושת בניו. כאן נפרדה דרכם של האב ובניו. החיילים הובילו את שפיק דאהר לבית השכן מצד מזרח, ג'בר זידאן. הדלת היתה פרוצה. הוא מצא את השכנים מכווצים בחדר אחד. החיפוש כאן, כמו בעוד ארבעה בתים שנדרש להיכנס אליהם באותו יום, נעשה בצורה דומה: הוא מקדימה, החיילים מאחוריו. חייל אחד מניח את רובהו על כתפו הימנית, ותופס ולוחץ באצבעות ידו השנייה על כתפו השמאלית. כל חדר. כל קומה. את בני משפחת זידאן ריכזו אחר כך בבית הסמוך, שממזרח להם, בית תאופיק כתרי. הגברים, גם נערים בני 14 ו-16, בידיים כפותות. מי מאחורי הגב. מי מקדימה.
על בית כתרי השתלטו החיילים ביום ראשון בערב, 4 בינואר. גם אותם הושיבו בקומה התחתונה. מסביב כל הזמן ירי. באחת הקומות שמעליהם התמקמו חיילים, והפכו את החלון הצפון מזרחי - הקרוב לבית אבו חאתם - לעמדת ירי. "היה חייל טוב אחד שאמר לנו שמסוכן איפה שאנחנו יושבים, והזיז אותנו פנימה", הם סיפרו.
ג'מאל פחד
בסביבות תשע בבוקר, יום שני, לקחו החיילים מהבית של אל כתרי את הבן ג'מאל. בארבעת הימים הבאים ג'מאל יסתובב עם החיילים וימלא כמה משימות: הוא נדרש להיכנס ראשון לבתים ולקרוא לאנשיהם לרדת למטה. כעשרה בתים, הוא מעריך. הוא הלך לפני הדחפור הצבאי הענק שהתגלגל בשכונה וריסק את הכבישים. "אני מפחד שיירו עליי החיילים", הוא אמר לחייל, וזה אמר לו "לא לפחד".
בינתיים, בשני בבוקר, דאהר המשיך במשימות ההגנה שלו על חיילי צבא הגנה לישראל. הוא לא ידע שבאותו זמן שני בניו הגדולים מסתובבים עם שתי קבוצות אחרות של חיילים, ונדרשים לפרוץ פתחים בקירות הבתים, בפטישים כבדים שניתנו להם. הוא גם לא ידע שבדיוק באותו זמן חייל נועץ את רובהו בגבו של בנו השלישי, מול הדלת של מג'די עבד רבו. מג'די עצמו, אחרי שנדרש לפרוץ פתח בקיר שמפריד בין גגו לגג השכנים, נדרש לפרוץ פרצות בכמה בתים ליד המסגד, לפרוץ למכונית, לבדוק את בית זידאן ואז הובא לבית משפחת כתרי, שם פגש את שפיק דאהר וסיפר לו שבנו בסדר.
נדרש לציית
בשתיים בצהריים לערך חייל לקח אותו החוצה, הצביע על בית אבו חאתם ואמר לו, לפי עדותו: "בבית זה יש חמושים. הרגנו אותם, תסיר את בגדיהם ותיקח את הנשק שלהם". בתחילה סירב ואמר שזו לא עבודתו. "תציית לפקודות", אמרו לו. הוא ציית וירד לבית אבו חאתם מביתו, צועק בערבית שהוא בעל הבית. הוא גילה שלושה חמושים של עז א-דין אל קסאם, חיים מאוד. הם אמרו לו שלא יחזור אליהם, "כי נירה בך".
הוא חזר לחיילים, נדרש לפשוט בגדים, להסתובב, ואז סיפר שהשלושה בחיים. הקצין המופתע ביקש לברר את זהותו וגילה שהוא איש המודיעין הפלסטיני של אבו מאזן. הוא נכבל, הושם בצד, שמע ירי. אז שוב נשלח לבדוק, באותם איומים ובאותה הבטחה שהשלושה עכשיו הרוגים. הוא מצא שאחד מהם פצוע, והשניים האחרים "בסדר". אחד מלוחמי החמאס אמר לו: "תגיד לקצין שאם הוא גבר, שיעלה".
החיילים לא אהבו את מה ששמעו. אחד קילל, לדבריו. הוא נכבל שוב, והושב בצד. החשיך קצת, הוא שמע קול מסוק וקול טיל מתפוצץ, וחייל הודיע לו: עכשיו הרגנו אותם, בטיל, בוא. הוא בא, וראה שהטיל פגע בביתו שלו, הצמוד. "אתה מג'נון?", שאל אותו החייל. "לא", אמר לו מג'די עבד רבו "הטיל פגע בביתי" והכל שבור שם: מים נוזלים, שברי בטון מתגוללים ומסביבו ירי בלתי פוסק "לא טבעי" וקולות נפץ רבים, וקול מסוק ופיצוץ.
שוב התפשט
כשנדרש לבדוק בפעם השלישית שהשלושה נהרגו, היה חושך. החיילים האירו לו את הדרך. הוא גילה שניים מהחמושים תחת ההריסות והשלישי עם הנשק בידו. זה היה בסביבות חצות, בין שני לשלישי. הוא חזר לחיילים, שוב התפשט, הסתובב, ואמר שהשלושה בחיים. "אתה מג'נון?" שאלו אותו. "לא, אני לא מג'נון, אני אומר לך מה שראיתי", הוא ענה. רעב, צמא ועם כאב ראש נורא, הוא הוחזר לבית כתרי.
בשש וחצי בבוקר הוא נלקח שוב החוצה, אל מול מה שהיה ביתו. חיילים הביאו רמקול והחלו לצעוק, לדבריו: יא חמושים, יש לכם 15 דקות להסגיר את עצמכם, תרדו, תורידו בגדיכם, הצלב האדום פה, העיתונאים פה, נטפל בפצוע". החיילים שלחו כלב לבית ההרוס. אחד מהחמושים ירה בו והרגו. החיילים שוב החלו לקרוא להם לצאת מהבית. לא היתה תשובה. "אז בא דחפור ועלה על ביתי, והתחיל להרוס אותו מול עיניי".
החיילים החזירו אותו לבית אל כתרי כשהדחפור החל לעלות על בית אבו חאתם. היה ירי. כשהוצא אחרי שעתיים - עם עוד קבוצה של גברים - הוא מצא שניים מהחמושים "זרוקים על הבטון ההרוס, מתים". הוא לא ראה את השלישי. "איזה מין צבא זה, שלא יכול לפרוץ לבית אחד עם חמושים?", שאל את עצמו.
20 נוצלו להגנה
עם "הארץ" שוחחו שמונה מתושבי עזבת עבד רבו שהעידו כי נדרשו ללוות את חיילי צה"ל במשימות פריצה וחיפוש בבתים, זאת חוץ מבני המשפחות ששהו בבתיהם בזמן שהצבא השתמש בהם כעמדות ירי או כבסיסים. בעזבת עבד רבו מעריכים שכ-20 תושבים לפחות נדרשו לבצע משימות "ליווי והגנה" שונות, כאלו המפורטות לעיל ואחרות, לפרקי זמן שונים בין 5 בינואר ל-12 בו.
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל הוא צבא מוסרי וחייליו פועלים על פי רוח צה"ל וערכיו, ואנו מציעים לבדוק היטב טענות של גורמים פלסטיניים בעלי עניין. כוחות צה"ל הונחו באופן חד-משמעי שלא להסתייע באוכלוסייה האזרחית במסגרת הלחימה לכל מטרה שהיא, בוודאי לא כ'מגינים אנושיים'. מבדיקה מול מפקדי הכוחות ששהו באזור המדובר, לא נמצאה כל עדות למקרים המוזכרים. כל מי שמנסה להאשים את צה"ל במעשים מסוג זה יוצר רושם מוטעה ומטעה על צה"ל ולוחמיו, הפועלים על פי אמות מידה מוסריות והחוק הבינלאומי".
