אני מקליד כאן את השם קלרה האסקיל ודמעות נקשרות בעיניי. ובאוזניי המחוברות לאוזניות המחוברות למחשב הנייד שלי מתנגן הקונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס' 24 של מוצרט בנגינתה. לא היתה עוד פסנתרנית כמותה במוצרט. והיא חיה חיים עלובים של ציפור פצועה ומתה אחרי שנפלה בתחנת רכבת. יהודייה רומנייה גאונית שמגע אצבעותייך על הפסנתר הרנין את הסלון של בית הורי בילדותי. אבי היה מנוי ל"חוג התקליט", וקיבל פעם בחודש תקליט הביתה. התקליט של האסקיל מנגנת מוצרט נוגן שוב ושוב. כל העצב העצור של מוצרט היה בו. והנה עכשיו ברדיו מנגנים אותו שוב. לא ברדיו ישראלי אלא בשידור של תחנת הרדיו הצרפתית "פראנס ויוואצ'ה" שאני קולט דרך האינטרנט.
מאז הבחירות אני משתדל לא להאזין לרדיו המקומי ולא לשטויות בטלוויזיה ולפרצופים המגוחכים של הפוליטיקאים הישראלים, שכל אחד מבין שהם אינם אלא הנפל והזבל שכמותם לא הוציא מתוכו העם היהודי מעולם, והנה אחרי כל כך הרבה שנות היסטוריה רוחנית מפוארת שנתנו לעולם גאונים בכל תחומי הרוח והאמנות וההגות, הגענו לתקופת דקדנטיות מוחלטת, שבה עיקר עיסוקו של החלק הזה של העם היהודי החי בישראל הוא בכרכור סביב יצורי הנפל והזבל האלה.
על כן, לברוח, לברוח. ואם אי אפשר לעזוב באמת, הבה נמצא מזור חלקי בתחנות רדיו אירופיות המשדרות מוסיקה קלאסית. למשל bayern 4 klassik "" המשדרת מוסיקה אלוהית במשך היממה כולה והממוקמת בנירנברג שבפרנקוניה, אשר בגרמניה. נכון, נכון, מנירנברג יצאו דברים נוראים בעבר. אבל כשאני מאזין לתחנת הרדיו הזאת אני מנחם את עצמי שאחרי הרוע בא הטוב ואולי גם אצלנו יהיה כך: אחרי תקופת הרוע שאנחנו עוברים עתה, יבוא עידן של טוב.
אני מרכיב אם כן את האוזניות ומתנתק מהמציאות, ומרחף בין המדריגלים הרנסנסיים של אורלנדו די לאסו לרומנטיקנים נשכחים מגרמניה. לעזאזל אתכם, קואליציה ומפלגות. לכו לכל הרוחות זורעי המשטמה והכסילות לסוגיה.
בתחנת הרדיו הצרפתית "פראנס מוזיק" מגישה מרטין כהנא את תוכנית השבת הנפלאה שלה "mutin matin" המערבבת ג'ז עם מוסיקה קלאסית רצינית לגמרי בטבעיות. הבוקר מיוחד חלק מהתוכנית לפרויקט של מוזיאון הפראדו במדריד להיכנס לתוך כמה מהתמונות המפורסמות שבמוזיאון דרך יצירות מוסיקליות הנוגעות לנושאי הציורים ולפרטים מתוכם. השם מרטין כהנא מעביר בי צמרמורת של גאווה, כי הוא מזכיר לי מחדש כמה יהודים הם עם שיוצאים ממנו דברים טובים כשהם חיים בתוך מדינות שאינן ישראל. ואחריה באה תוכנית בהנחיית מרטין קאופמן. קאופמן מראיינת את הסופר ז'אן איב טאדיה, מי שההדיר את כתבי הסופר הגדול (היהודי) מרסל פרוסט במהדורת "לה פלייאד". עכשיו טאדיה כתב ספר על המוסיקה של דביסי.
ואילו בישראל - צמרמורת הגאווה מתחלפת אצלי בצמרמורת של זוועה. כי בחדשות הקוטעות את התוכנית הזאת של "פראנס מוזיק" מדווחת הכתבת של רדיו-פראנס מקהיר על התגובות במצרים על הבחירה בנתניהו להיות ראש ממשלת ישראל ולהעמיד על המדינה ממשלת ימין קיצוני. המצרים רואים בכך כמעט פרובוקציה ישירה נגדם, כי מניסיונם, כך אומרת הכתבת, ימי נתניהו הקודמים היו ימים רעים מאוד ליחסים הרעועים ממילא בין מצרים לישראל. נתניהו מבחינת המצרים גרוע יותר מאריאל שרון אפילו. ועכשיו נוסף גם ליברמן למשוואה. מה יהיה?
הנה, גם כשרוצים לברוח מהמציאות העגומה חוזרים ופוגשים אותה. ואני נגרר למחשבות קודרות שבעצם, מדינת ישראל הולכת מרצון אל חורבנה, ושבבחירות האחרונות היא פשוט עשתה עוד צעד לכיוון הזה: רוב העם החליט להשליך את יהבו על הכוח הברוטלי, ומאמין שהוא אשר יושיע אותנו. ויהא אשר יהא על כך היתר. מה שהעם המטומטם הזה בחר בבחירות האחרונות הוא בעצם להשליך הצידה כל אפשרות של חיים נורמליים ורוצה להמשיך ואף להגביר את התחושה של חיים במצור, של ניתוק מהעולם התרבותי, של פחד קמאי מכל מה שאינו אנחנו. זה מה שמבשרת הממשלה החדשה שתקום עלינו במהרה. להיות ישראלי ייהפך לבושה גדולה עוד יותר. הו, לאן נוליך את החרפה?
הישועה היחידה שאפשר לצפות היא שהממשל האמריקאי החדש יתעשת וביחד עם האיחוד האירופי ייתן לישראל להרגיש שהיא חצתה את הקו האדום של חוסר הבגרות המדינית, ולטובתה שלה עליה לקחת את עצמה בידיים ולחזור אל הפסים של הדמוקרטיה. כי על מה ולמה תומכת בנו ארצות הברית? על כך שאנחנו הדמוקרטיה היציבה היחידה במזרח התיכון. ובכן, ממשלת נתניהו-ליברמן פירושה פגיעה אנושה באי הזה של דמוקרטיה. נכון, עלייתה של ממשלת גועל עתידית כזאת נעשתה כדת וכדין ועל פי חוקי הדמוקרטיה. אבל האם דמוקרטיה היא רק העובדה שיש בחירות תקינות? הרי יש כל כך הרבה מדינות שיש בהן בחירות דמוקרטיות ואפילו עיתונות חופשית, אבל אין בהן תרבות דמוקרטית.
תשאלו: מהי תרבות דמוקרטית? ובכן, תרבות דמוקרטית פירושה למשל, שיש איזון מספרי באוכלוסיה בין הכוחות הפרוגרסיוויים והשמרניים. ברגע שמופר האיזון, והכף נוטה באופן חד אל השמרנות והריאקציה והקיצוניות הדתית, אילו מנגנוני הגנה דרסטיים יש לדמוקרטיה להחזיר את האיזון על כנו? התשובה היא שבישראל אין מנגנונים כאלה, פשוט אין.
בטורקיה למשל, יש מנגנון כזה, המובנה בחוקה, המאפשר לצבא להתערב בכוח כדי להחזיר את האיזון על כנו. במדינה כמו צרפת, מה שאחראי על האיזון הוא המינהל הציבורי שאינו מתחלף אף פעם בעת חילופי השלטון. המינהל הציבורי המייצג את ערכי הרפובליקה החילונית. בארה"ב יש חוקה המונעת יציאה מהקווים האדומים.
בישראל, אללי, לא חשבו המייסדים של המדינה על האפשרות שיום אחד תשקע ישראל בברבריות. הם היו אופטימיים מדי. וכך לא דאגו לחוקק חוקה, וברבות הזמן סמכו על הרשות השופטת שתהיה הגורם המאזן. אבל הדבר מתברר והולך כטעות. כמה כבר יכול בית המשפט לשאת על גבו את האחריות לדמותה המוסרית והדמוקרטית של המדינה כאשר יש כל כך הרבה כוחות שחור נגדיים?
הפתרון היחיד הוא אם כן - כמו שהיה גם בהיסטוריה הרחוקה, בימי אשור ובבל ואחר כך בתקופת רומא, שבכל פעם שהיישות הישראלית התפרעה יותר מדי באו ושמו לה סוף - שמדינות זרות ייקחו את היוזמה להעמיד את ישראל במקומה הראוי. יכול להיות שיגיע הרגע שהן יאמרו לעצמן שהיישות הריבונית הישראלית הזאת מביאה נזק רב יותר מאשר תועלת והן פשוט יבטלו אותה. גם זה יכול להיות. וזה יקרה בסוף.
