כל השירים ושירים חדשים נתן זך. הוצאת הקיבוץ המאוחד. כרך א' - 352 עמ', כרך ב' - 369 עמ', כרך ג' - 457 עמ'. כל כרך 98 שקלים
בין שברי היומן "מות אמי" שפירסם נתן זך לפני כעשר שנים, יש דף על שירה, שגילוי הלב שבו נובע אולי מן ההקשר האישי כל כך, מן העובדה שמדובר הפעם ב"דברים כהווייתם, לא שירה". עם זאת, יש בדברים אלה
איור: שלומציון קינן
כדי לזרוק אור על דרכו של זך כולה. "מה הם ה'סממנים' הבדויים האלה", הוא שואל, "המוצאים את דרכם אל כל ניסיון מילולי, בכוונה להעצים את תוכנו הרגשי, וכיצד עוד ניתן לעצור בעדם מבלי לפגום בעצם היכולת לכתוב דבר שיר".
השאלה נוגעת בלב-לבו של הדבר הקרוי שיר. כתיבת שיר כרוכה בשימוש בסממנים "בדויים", צורניים, אסתטיים, בעלי כוח רגשי. אבל השיר רוצה להגיד את האמת. מהו היחס בין שני המרכיבים האלה של השיר - המרכיב האסתטי ומרכיב האמת? באיזו נקודה ניתן לעצור את ה"בדיה" האסתטית כדי שלא תכסה על האמת, ועם זאת לשמור על השיר שיהיה שיר, כלומר מוצר אסתטי? ההתנגשות בין דברים כהווייתם והסממנים ה"בדויים", הצורך ללכת בזהירות על קו התפר הדק בין אמת ושיר, ההסתלקות ההדרגתית מן הסממנים אל האמת תוך הסתכנות לפגום ביכולת לכתוב שיר - זהו, נדמה לי, המפתח להבנת דרכו של זך בשירה.
"משנה לשנה הוא משקר לעצמו פחות ופחות", כך הוא מעיד על עצמו (אני מניח) באחד השירים המופיעים לראשונה במהדורה הגדולה שלפנינו. באיזו מידה התמעטות השקר פירושה התמעטות הסממנים הבדויים ומכאן התמעטות "היכולת לכתוב דבר שיר"?
אמרתי: אחד השירים המופיעים כאן לראשונה. עשרות השירים המופיעים כאן לראשונה הם אחת המתנות העיקריות של שלושת הכרכים האלה, המכילים את כל קבצי השירה של זך על פי סדרם הכרונולוגי בתוספת שירים שלא פורסמו כלל, או בעיתונות בלבד. לא תמיד ברור לחלוטין מה חדש ומה שייך לספר שכבר הופיע, ולא תמיד מצוין ששמות מדורים בספר קיים שונו, שסדרם שונה, או שמבואות לספרים שונו. מכל מקום, לעין הקוראים מתפרשת כאן בפעם הראשונה דרכו של זך כולה מן הסטנסילים של "לקראת", כשהיה בן 21, ועד ימינו; מן הימים הרעים ועד הימים הרעים ממש, אם לצטט את "אנטי-מחיקון". והדרך הזאת, כאמור, היא ניכוש מוסיף והולך של עשבי ה"סממנים", ערטול מוסיף והולך של האמת שמאחורי הכשף המילולי של השירה.
על אשת המורה למתימטיקה
מבחינה זו, חילופי הדורות מנתן אלתרמן ושות' לזך ודורו, אותה תמורה שחולל זך בשירה העברית - לא הוא לבדו, כמובן, אבל במידה רבה בהנהגתו ובהשראת ניסוחיו הביקורתיים - יש למקם אותה, כמדומה, לא כל כך ב"שירים שונים", אולי הפופולרי בספריו, אלא שש שנים אחר כך, ב"במקום חלום" ו"כל החלב והדבש". וזאת משום שאם מדובר בדחייה אמיתית של אלתרמן ובהחלפת הקונצפציה של השיר נוסח אלתרמן בקונצפציה חדשה ממש, איני חושב שזה קורה חד משמעית ב"שירים שונים".
מרבים לצטט את השורות המפורסמות הפותחות את "שירים שונים": "רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני / רוצה לומר דבר-מה"; אומרים שכאן יש הסתלקות מן האנחנו אל היחיד המבקש להשמיע את קולו בתוך הרעש של הקולקטיב. ומכאן קופצים ישר למניפסט הידוע של זך משנת 1966, "לאקלימן הסגנוני של שנות החמישים
והשישים בשירתנו", וליסודות האנטי-אלתרמניים שהכניס לשירה העברית במעבר הזה מן הקולקטיב ליחיד: איפוק, אירוניה, דיבוריות, אי-סדירות בחריזה ובמשקל, ו"הישמעות קולו של אדם, קולה של נפש מדברת בשיר". אבל קחו שיר כגון "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי" מתוך "שירים שונים". האומנם הוא משמיע את קולה של "נפש מדברת"?
בבית הראשון: "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי./ אבוי לאשתו של המורה למתמטיקה שלי." ובבית השלישי: "מתה אשתו/ של המורה שלי למתמטיקה/ אבוי לאשתו/ של המורה שלי למתמטיקה".
האומנם יש מן הדיבורי בחזרות על שני המשפטים האלה (שלפחות הראשון שביניהם הוא דיבורי כמובן) במיקומים שונים בשורה, בקונטרפונקט הזה שבין תחביר לשורת שיר? או שמא יש כאן סממנים פרוזודיים "בדויים" לא פחות, אם כי לכיוון שונה לגמרי, מסממניו של אלתרמן?
ב"שירים שונים" כותב אפוא זך שירים מסוג חדש - אבל המוזה המרחפת עליהם היא מילולית-פואטית לא פחות מזו של אלתרמן.
"כשצלצלת רעד קולך", או "אור הזבובים החרישי" הם שירים מאגיים, כלל לא "מעוטי אמצעים" (אם להשתמש במלותיו של זך על אלתרמן: "אינני אוהב את אי-יכולתם של שירי 'כוכבים בחוץ' להיות... 'מעוטי-אמצעים' יותר"). אולי מכאן הפופולריות שלהם. את המאגיקה הזאת מתחיל זך לשרש בכוח שש שנים אחר-כך, ב"במקום חלום". כאן מתחילה התמורה האמיתית - בו ובשירה העברית.
עד כמה היה מנוי וגמור עמו לשרש את המאגיקה יעיד נוסח מאוחר, מאוחר ב-40 שנה, של "מתה אשתו של המורה למתימטיקה שלי". (ובמאמר מוסגר: גם זו אחת המתנות של המהדורה הגדולה הזאת, שהיא מקילה לזהות התייחסויות מאוחרות לשירים מוקדמים). הנוסח המאוחר נקרא "כעבור ארבעים שנה", והוא נכלל ב"כיוון שאני בסביבה", ספרו הלפני-אחרון של זך עד כה. במקום פסוק-היסוד על אשת המורה למתימטיקה, שחזר במיקומים שונים ויצר קונטרפונקט בין תחביר ושורה, מופיע כאן דיווח נקי, נטול אמצעים כלשהם, על כל שאר המורים המתים, ולכל מת שורה משלו: "מת גם המורה למתימטיקה עצמו/ מתה המורה לטבע/ מת המורה לספרות" וכן הלאה. בלשון מלומדת: הפונקציה הרפרנציאלית של הלשון ניצחה כאן את הפונקציה הפואטית. ובלשון בני אדם: האמת ניצחה את השיר.
הפקר הרגישות ויצר המשורר
אבל זך אינו רוצה שהאמת תנצח את השיר. הוא רוצה, כמו שראינו, שהמאמץ להמעיט ב"סממנים בדויים" לא יפגום ביכולת לכתוב שיר. הוא רוצה שיהיה שיר, אבל שיהיה "השיר הנכון". מהו השיר הנכון? ב"שירים שונים", ובעיקר ב"כל החלב והדבש", יש כמה וכמה שירים ארס-פואטיים. השיר הנכון מתואר באחד מהם כ"משהו הדומה מאוד לשמחה או לעצב", ובאחר כ"משהו שמשאיר משהו". ובשיר נוסף נאמר עליו שהוא "מסדר להפליא דברים מסודרים". השיר הנכון משקף להפליא את הסדר או אי-הסדר של האמת. האם כתב אי פעם שיר נכון כזה? שנים אחר כך, ב"אנטי מחיקון", הוא יאמר: "השיר עוד לא נכון".
אבל עד אז יכתוב עשרות ומאות שירים נכונים.
בניגוד לדעה הרווחת, אני לא חושב שזך העיקרי הוא זך של "שירים שונים". זך של "שירים שונים" - וחלקית גם של "כל החלב והדבש" - הוא כאמור מקסים יותר; הוא מחליף את הקסם האלתרמני בקסם אחר, אבל דבק בעצם הקונצפציה של השיר כמהות מאגית. לא במקרה הולחנו כמה וכמה משירי הקבצים האלה. ואילו זך שלאחר המהפך האמיתי - בעיקר ב"צפונית מזרחית", אחרי השהות הממושכת באנגליה - זונח את הקסם ומאמץ את חוכמת הלב. "עם השנים רפה המג הבלתי-אמצעי", הוא אומר באחד משירי "צפונית מזרחית". במקום ה"מג" באה מה שהוא קורא בשיר אחר "חיבת הלב הזהירה". בשיר ארס-פואטי באותו קובץ, "הקול", מנסח המשורר ניסוח נפלא את לזהירות הפוסט-רומנטית, מה שהוא קורא במקום אחר, בעקבות הארדי ובלייק ולא בלי הסתייגות, "דמעה אינטלקטואלית":
"העין שבכתה רק לא מכבר/ מבטת לראי לראות אם כבר עבר/ הפקר הרגישות ויצר המשורר/ חודר לחומר וגוזר, אוסר,/ בוצע בכל אשר נחתך מזמן,/ רואה שרידי דמעה ומגלה עניין".
מגלה עניין - לא יותר מזה. "פעם כתבתי שאני רומנטיקן חם וקר", יכתוב לימים, "לא, אני כבר לא רומנטיקן. זה חלף-עבר". ועם זאת, "לפעמים מתעורר משהו מן הרמץ/ ומפציר: אולי עוד שמץ, רק שמץ".
אותו "משהו מן הרמץ" הרומנטי מתעורר לא אחת בקבצים האחרונים ומסביר את כוחם. דווקא הסביבה הפרוזאית-דיבורית נותנת לעתים קרובות כוח כפול ל"חיבת הלב". לא שהקוראים אינם צריכים לעבור הרבה מעקשים, מעשי לצון, השתטויות, שורות שנזרקו כלאחר-יד. אבל אז הם נוחתים פתאום על קרעי הזיכרון שבמדור החדש "נווה שאנן", או על הדיוקן העצמי המרהיב בפשטותו, "גבר לא בטוח", או על השיר שובר הלב לאמו, "בינתיים": "כי המקום שאת הולכת אליו אין בו תקוות/ ולא אבדן, חרטה וצער, אף לא כאב אם,/ המקום שאת הולכת אליו לא חסר דבר. הוא מקום שלם".
היסוד האישי-וידויי מתגבר ב"כיוון שאני בסביבה" וב"הזמיר כבר לא גר פה יותר", משפחה וידידים ממלאים את השירים, ויש בהם הרבה הצטדקות, ויתור, ומלים המצויות, כלשונו, "בחיים, לא במילון", והמלים שהוא מוצא בחיים מוחקות יותר ויותר את "הסממנים הבדויים" של שירתו המוקדמת. "קרעים, הכול קרעים", הוא אומר; ב"מהומה של שנים רבות" יש לתת סדר, אבל "לא לאחות דבר ברמיה/ ולא לפרום".
הסירוב לאחות דברים ברמייה ניכר מאוד ב"בארץ עיפתה", צרור גדול של שירים חדשים שברובם לא פורסמו עד כאן. הסירוב ניכר באובדן מסוים של שטף הלשון, בעייפות ולא רק ב"עיפתה", שפירושו אופל. אבל גם כאן אתה נוחת פתאום על מחזור צלול כ"צורות של מחשבות": "הוי כמה החלפתי עורות כנחש", אומר המשורר, "וכנחש לא מצאתי את עורי הנכון".
עמיחי ידידי, לפחות, אוהבך
כל אותו זמן הוא כותב, אין צורך לומר, גם שירה פוליטית. המדור "שירים לא פוליטיים" ב"כיוון שאני בסביבה" כולו שירים פוליטיים, כמובן, אבל הכתיבה הפוליטית התחילה מוקדם. השיר המוקדם מאוד, "פוליטיקה" (1956), הוא אחד המבריקים בסדרה ארוכה של שירים שאין בהם רומנטיקה, לא חמה ולא קרה, אלא זעם טהור על מה שהולך בארץ הזאת, "ארץ עיפתה".
מן הבחינה הפוליטית יש מקום, דומני, למחקר השוואתי מדוקדק בין נתן זך ויהודה עמיחי. שניהם משוררים השתולים עמוק באדמת הארץ הזאת, אבל ב"שיר לציון" ("כיוון שאני בסביבה"), שהוא וידוי של חוסר אהבה לירושלים, זורק זך הערה: "אבל זכרי שעמיחי ידידי, לפחות, אוהב?". בהערה הקטנה הזאת מסתתר מרחק שהוא גדול יותר מעצם המרחק המפריד בין ערי מגוריהם של שני המשוררים.
לכל אורך הרשימה הזאת ניסיתי להתחמק מן המלה המשופשפת "חגיגה", אבל קשה בלעדיה. כינוס כל כתבי זך הוא באמת חגיגה, וכבר הזכרתי כמה מן הרווחים שאוהבי השירה מרוויחים מן הכינוס הזה. מעל לכל זוכים כאן הקוראים להתחוות במלאכת חיים שלמה, לעקוב בהשתאות על חליפות דרכו הארוכה של משורר גדול.
השנה תראה אור אנתולוגיה של שירי אהבה בתרגומו של הפרופ' שמעון זנדבנק בהוצאת חרגול עם עובד
