טרייסי שבלייה עלתה על נוסחה מנצחת. מחברת רב המכר "נערה עם עגיל פנינה" (כנרת זמורה-ביתן, 2002) השכילה לזהות את הפוטנציאל שבהחייאת יצירות אמנות רומנטיות, דרך שילובן בסיפור סוחף של אהבה ויצרים. לאחר שברב המכר, שנחל
'הקטה', וויליאם בלייק, 1795
הצלחה מסחררת, עסקה ביצירת המופת של הצייר ההולנדי ורמיר, ניגשת שבלייה בספרה החדש לפענח את דמותו של וויליאם בלייק, המשורר והצייר האנגלי בן המאה ה-18. מטען הציפיות שאתו מגיעים הקוראים ל"בוער באור" נשען על הסימטריה-לכאורה בין הספר הקודם לבין זה החדש. זו הסיבה שהקריאה בו מלווה באכזבה מרה, כשמתברר שהקסם נשאר רק בין דפי הספר הקודם.
בדומה ל"נערה עם עגיל פנינה", גם ספרה החדש של שבלייה הוא מעין רומן חניכה: ב"נערה עם עגיל פנינה" היה זה הצייר המהולל שחנך את הנערה הענייה שעבדה בביתו ולימד אותה כיצד "להתבונן" בפרטים, בעוד ש"בוער באור" עוסק בנער ג'ם ובנערה מגי אשר מתיידדים עם המשורר התמהוני. הכריכה האחורית של הספר אף מבטיחה שבלייק הופך ל"מורה רוחני" לשני הצעירים.
ג'ם ומגי - הוא נער כפרי שהתגלגל עם משפחתו ללונדון והיא נערת עיר קשוחה ומחוספסת - מתגוררים בשכנות לבני הזוג בלייק בשכונת למבת הלונדונית. משפחתו של ג'ם עזבה את הכפר לאחר מות אחיו הצעיר, טומי, בתקווה להתחיל חיים חדשים בלונדון: אב המשפחה הוא בונה כיסאות אשר מוצא עבודה בקרקס של פיליפ אסטלי. לקרקס יש תפקיד מרכזי מאוד בספר - זה המקום שאליו בורחים בכל הזדמנות כמפלט מקשיי היומיום. כך הופכת אמו של ג'ם, המתקשה להתמודד עם מות בנה הצעיר, לגרסה המוקדמת של עקרת הבית המכורה לאופרות סבון, כשהיא נשבית בקסמי הקרקס והולכת לצפות בו פעמיים בשבוע.
לרוע המזל, בכך פחות או יותר מסתכמת עלילת הספר. רוב הזמן מתוארים אירועים משגרת החיים בלמבת - המופעים השונים של הקרקס שכל התושבים נוכחים בהם, השריפה שפורצת בשכונה ושכל התושבים נרתמים לכבותה, העבודה בסדנת הכיסאות והביקורים התכופים בפאבים השכונתיים.
אה, כן: ישנו גם בלייק התמהוני, אשר מסתובב ברחובות בעיניים חולמניות ומדי פעם בפעם ממלמל כמה מלים חסרות פשר. הניסיון להציג את בלייק כסוג של אב רוחני לג'ם ומגי (כפי שמובטח בכריכה האחורית לספר) הוא מגוחך לעתים ולא משכנע רוב הזמן. מצד אחד הוא מדקלם באוזניהם שירים שכתב, שספק רב אם ילדים בני 14 שאינם יודעים קרוא וכתוב מסוגלים להבין, ומצד שני הם מנהלים שיחות פילוסופיות-כביכול שבעיקר מעוררות מבוכה אצל הקוראים. כך למשל בסוגיית ההפכים, שמלווה את הסיפור לכל אורכו, ושיש לה כנראה קשר כלשהו לתהליך ההתבגרות שעוברים ג'ם ומגי. ג'ם מתלבט בשאלת היחסים בין דבר והיפוכו ובאפשרות שיתקיימו זה לצד זה. באחד מרגעי השיא של הספר מביט בלייק בשניים במבט מטורף ואומר: "כן, נערי; כן, נערתי. המתח שבין שני ניגודים הוא שעושה אותנו מה שאנחנו. אין לנו רק אחד, אלא גם את השני, והם מתערבבים ומתנגשים ומנצנצים בתוכנו... זהו לקח שמוטב שנלמד כולנו, לראות את העולם כולו בפרח".
עניין הפילוסופיה-בגרוש לא היה מטריד כל כך אלמלא היה תופס את רוב העלילה. ב"נערה עם עגיל פנינה", למשל, שימשו השיעורים שמעביר הצייר לנערה חריט הענייה בסך הכל מצע נוח שעליו צמחו הרומן ביניהם והמתח המיני שאפף את הספר. מרכז הכובד של הספר היה הלהט שביצבץ מתחת לפני השטח של השמרנות והמהוגנות. ב"בוער באור" השמרנות היא חזות הכל, ואין שום להט שמנסה להגיח מתחתיה. היחסים בין מגי וג'ם נעים בין יחסי אח ואחות לבין התאהבות ילדותית שמתקשה להגיע לכדי מימוש. עניין זה, בצירוף העיסוק הטורדני בהווי הקרקס, מעורר את התהייה למי בעצם מיועד הספר - למבוגרים או לילדים. דמותו של וויליאם בלייק המשורר נעה בספר על הקו שבין רגישות מעוררת פליאה ובין גרוטסקה מוחלטת. בלייק הוא מהפכן, תומך במהפכה הצרפתית שמתנהלת ברקע ומחבר כתבי תעמולה. עם זאת, הוא מקדיש חלק גדול מזמנו לדיונים חסרי פשר עם שני הילדים. הניסיון להציג את הקשר ביניהם כמפרה את שני הצדדים, עד כדי כך שמגי וג'ם משמשים השראה לאחת היצירות המפורסמות ביותר של בלייק (שכלל אינה מוזכרת בשמה בספר), הוא עקר, ולו רק בשל חוסר יכולתם של השניים לעורר עניין ממשי אצל הקוראים. החשש העיקרי שמלווה את הקריאה - שמא ספר פופוליסטי שכזה יכול להיות עלבון לזכרו של המשורר והצייר המוערך - מתבדה במהרה מהסיבה הפשוטה, שלא זאת הבעיה של הספר; הוא פשוט לא מעניין מספיק.
נדמה כי בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן היו להוטים להוציא את הספר בתקווה לשחזר את ההצלחה של "נערה עם עגיל פנינה" (להיטות שעלתה בטעויות לשוניות דוגמת "'אני לא מבינה למה צריך להיות רק זה או זה', אמר ג'ים"; ו"ביתם של בני משפחת באטרפילד, שבהם עצרה מגי"). הצרה היא שלהיטות כזו היא בדיוק מה שנעדר מ"בוער באור". בדומה לשיריו הסוערים שמצוטטים בספר, היה וויליאם בלייק דמות ססגונית ומעניינת שיכולה בקלות לשרת ספר שיתחקה אחר דמותו; אך לא את הספר הזה, שאינו ססגוני, או מעניין.
