בימים אלו רואה אור בהוצאת כתר "קרוב", ספרו הרביעי של דרור בורשטיין, המגולל את סיפורו של יואל, שאומץ כילד; היום הוא בן 40 ואביו המאמץ מחליט לחפש את ההורים הביולוגיים שנעלמו לבנו. וכך הספר נפתח:
והיה פעם בית לבן וגדול, ואנחנו הלכנו לבית הלבן, ובבית הזה היו הרבה ילדים, ילדים קטנים, קטנ-טנים, והבית היה גדול, ונכנסנו פנימה לבית הגדול, והיו שם הרבה ילדים, וילד אחד עם אף כמו תפוח אדמה, לא, לא "אף", חוטם, חו-טם, זה מה שהיה לו, מלא גבשושיות, כמו של איזה דוד, זה דוד היה, לא ילד, דוד; והיתה ילדה אחת עם נזלת ירוקה מרוחה על הפרצוף, והיה ילד אחד שצעק ובכה, והיה ילד עם שפתיים בצבע שוקולד מריר, מריר ומקולקל, וקראו לו חיים, ח, והיה ילד עם פצע לא יפה, והיו ילדים אחרים. ואני לא זוכרת את הילדים האחרים, ואבא של? בטח לא זוכר אותם, ואני בקושי-בקושי זוכרת את הילד עם החוטם ואת הילד עם העיניים גולות של זכוכית, ואת הילד שנבח כמו כלב, ואת הילד שנכנס לו לתנור להתחבא, ואת הדוד, את הדוד הרי שכחנו כבר מזמן, הדוד כבר מת, כי אני זוכרת רק ילד אחד, והילד הזה היה שקט-שקט, והיה לו אף קטן, והוא נשם נשימות מסודרות בלי צפצופים, ולא חרחר ולא צפצף, ואנחנו תכף ומיד: זה הילד, והצבענו תכף ומיד על הילד הזה, ולא הורדנו את העיניים ממנו עד שבאו והוציאו אותו מהמיטה ונתנו לנו אותו לתוך היד. ולקחנו אותו בידיים ולא לקחנו אף אחד אחר, וישר ידענו שזה אתה.
[ ] ו [ ]
היו בני שש-עשרה. שניהם. והוריהם, כן, כל הארבעה, כמין אגרוף קפוץ שמאגודלו נותר רק גדם, הזקינו באחת. אחד אמר, "לא, לא." אחת אמרה, "מה זה? מה זה?" שלישית אמרה, "בשום פנים ואופן, זה לא יקום ולא יהיה אצלי." ורביעי ירק על הרצפה ואז נשך את אצבעו. הם לא רצו לשמוע כלום. ולא לראות. לכן שניהם ברחו ליפו כמה שבועות לפני התאריך. את הנסיעה לבד באוטובוס בחודש התשיעי צפונה היא תזכור. איך שהקיאה לצד המכתש וכל נוסעי האוטובוס נעצו בה מבט. איך הנהג יצא ונעמד מאחוריה ובידו בקבוק זכוכית עם מים, ושאל, "לשפוך לך קצת מים בראש?" והסתכל אחורה במבט ארוך אל הנוסעים שלו. פתאום ראה אותם. חלון-חלון סקר. חלון-חלון. חלון-חלון ענו לו מבטים. פנים סגורים. ומעוכים אל השמשות. נצנוץ. המושבים תפוסים כולם זולת אחד.
הציצו שוב בפתק המעוך, שקול קלים עלה ממנו כמו מקונכייה. מחר הם נפגשים עם האבא.
העיר
בעוד מאתיים חמישים מיליון שנה יהיו היבשות מצונפות ומעוכות לגוש אחד ומין ימה גדולה ומלוחה במרכזן, טיפה גדולה שנותרה מאוקיינוס מימים רחוקים. וחום גבוה ורוחות חמות יהיו וברחובות העיר שקרח כבר מחה אותם מעל פני האדמה לפני מיליונים של שנים יהיה רק חול אדום, קפיחה, שרידי מדבר. ושום יצור, אפילו לא עכבישים וחיידקים, לא יהיה בעיר, העיר תהיה ריקה. וכל שלטי הרחובות יהיו זרוקים ברחובות, וכל הפנסים יהיו כבויים הרחק למטה, הפוכים, מתחת לשכבה של קילומטרים של סלעים ואדמה וקרח ומה לא. שמות טחונים דק לאבק. דפים בחול. דממה כבדה ואדומה על פני האדמה. עוברות כמה דקות. עובר עשור. עוברות עשרים שנה. ושום דבר לא זז. הכול עצור. חוזרים אחרי מאה שנה וזה אותו דבר. וכבר כמעט מתייאשים. מתייאשים. אבל, כמו אגרטל שהתנפץ, במעט עמל, עמל מאות מיליונים של שנים כלומר, אולי הם יתדבקו בחזרה לאט-לאט, הרסיסים, כמו תצרף גדול, ואחרי אולי שלושים, שישים, תשעים מיליון שנה, הנה כבר עץ נמוך, או שיח ירקרק, או מין יצור זעיר שוחה במים החמים. בועות, בועות בבוץ הממוקמק.
