הבגד הרעב דמי. תירגם מאנגלית:איתן בן-נתן. הוצאת כנרת, עמ' לא ממוספרים, 69 שקלים
האגרת קדיה מולודובסקי. איורים: סוניה שכל. תירגמה מיידיש: מיריק שניר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 32 עמ', 58 שקלים ספרה היפה של דמי, אספנית ומאיירת אמריקאית, הוא ספר ייחודי בנוף סיפורי הפולקלור הגודשים את מדפי ספרי הילדים כבר עשורים רבים. בניגוד לרוב הספרים
איור מתוך 'הבגד הרעב'
הלוקחים על עצמם להתאים את סיפור העם לקהל היעד הצעיר: לפשט, לנפות, להסביר, ליפות - יש ב"הבגד הרעב", כבספריה האחרים של דמי, הקשבה סקרנית לתרבות המקור.
במקום להפוך את המעשייה או את סיפור העם לרלוונטי לקהל היעד העכשווי - מטרה שמעסיקה מעבדים רבים לילדים - דמי דווקא מעוניינת לעשות את ההיפך: לתת לקוראים הצעירים תחושה שבעת שמיעת הסיפור הם מבקרים במקום ובזמן אחר. אך מבלי לוותר על הידיעה שלפנינו גרסה עכשווית של סיפור ישן. יתרונה של דמי, שהיא מדברת בשתי שפות, מילולית וחזותית, ואת שתיהן היא מגייסת, בכישרון רב, כדי למשוך את קהלה הצעיר פנימה, אל תוך הסיפור, ובה בעת מצביעה על האחרות שלו, על העובדה שעם אחר יצר, גילגל ושימר את הסיפור במשך שנים, ובגרסאות רבות.
"הבגד הרעב" הוא סיפור מוסר עממי, מצחיק ומהנה, שמטרתו ללמד את קוראיו שיעור על עצמם ועל החברה הסובבת אותם. כפי שמצוין באחרית הדבר, הסיפור עצמו הוא אחד מסיפורי חודג'ה נאסר-א-דין, או בשמו הטורקי נאסרטין הוקה (סיפורים המוכרים בישראל יותר כסיפורי ג'וחה), פילוסוף עממי, שחי בטורקיה במאה ה-13.
הגרסה של דמי משובצת בשמות ובמנהגים השייכים למקום ולזמן אחר, ושומרת בקפידה על כללי הז'אנר: שילוב עדין של לעג וכבוד כלפי הגיבור, שהופך אותנו, הקוראים, ממי שמשתעשעים ותמהים למשמע מעשיו המוזרים - לתלמידיו הנאמנים.
כמו סובביו של נאסר-א-דין, גם אנחנו זוכים להדגמה משעשעת של מקרה, שבסופו של הסיפור הופכת לשיעור מנוסח היטב: "אם רצונכם להביט לעומק, הביטו באדם ולא בבגדו. את הבגד אפשר להחליף, אבל לא את האדם... רבים הם האנשים הטובים השוכנים מתחת לבגדים בלויים. כשמדובר בבגדים, החדשים הם הטובים, אך כשמדובר בחברים, הישנים הם הטובים".
כדי להדגיש את ההווה, התחושה הברורה של פערי מרחק הזמן והמקום, בחרה דמי בסגנון אורנמנטלי צבעוני, שטוח וממוסגר, השואב מסגנון העיטור המוסלמי של התקופה ההיא, אך לא מנסה להעתיקו במדויק. גם ילדים קטנים מאוד ידעו לזהות את השונות החזותית הזאת, ובו בזמן להתפעל ממנה. וזוהי הרי קריאה רב-תרבותית במיטבה.
יצירתה של קדיה מולודובסקי לילדים מסמנת עבור הקוראים הישראלים עממיות ישנה מסוג אחר, את הווי החיים של יהודי מזרח אירופה, מלפני השואה. הפתיחות הישראלית להווי החיים הזה ידעה עליות ומורדות. ספר זה, השלישי בסדרת תרגומים של מולודובסקי מיידיש לעברית, מרחיב את מעגל ההיכרות של דור קוראים חדש עם המחברת וגיבורי יצירתה - ילדי יהדות פולין. שירתה וסיפוריה המחורזים של מולודובסקי, אף שתיארו חיי עוני, היו מלאי שמחת חיים וחיוניות, וככאלה לא עלו בקנה אחד עם התמונה העגומה של הגלות שספרות הילדים הציונית העדיפה לקדם. לכן, אף על פי שרוב יצירתה של מולודובסקי פורסמה באירופה ביידיש כבר בשנות ה-30, כמעט שלא תורגמה לעברית. רק ב-1945 קיבלה יצירתה הכשר, והיא נקראה כמעין גל עד ליהדות אירופה שחרבה. ספרה "פתחו את השער" (1945, הקיבוץ המאוחד), שתורגם בידי מיטב המשוררים של התקופה, בהם נתן אלתרמן ולאה גולדברג, הפך מהר מאוד לקלאסיקה ישראלית לילדים. עד כדי כך, שרבים מבני ה-40, ה-50 וה-60 שגדלו כאן מכירים עדיין שורות ארוכות של מולודובסקי בעל פה.
"האגרת", היוצא עתה בנפרד, הוא אחד מ-17 הסיפורים המחורזים המופיעים ב"פתחו את השער", שם הוא נקרא "המכתב", ומופיע בתרגומו הנפלא של נתן אלתרמן. בגרסה החדשה הוא זכה ללבוש חזותי חדש ומעניין מאוד, ולתרגום חדש, מאת המשוררת וסופרת הילדים הידועה מיריק שניר. ההחלטה להוציא לאור את הסיפורים המחורזים של "פתחו את השער" בנפרד, ולהוסיף להם איורי צבע דומיננטיים, מתבקשת מאוד בשל השינויים בהרגלי הקריאה שחלו במהלך השנים. אלא שלנוכח העובדה שתרגומיה של מולודובסקי הפכו בעצמם לטקסט קנוני, ידוע ומוכר, ולאור העובדה שרוב התרגומים המקוריים נפלאים, כלל לא ברורה ההחלטה לשנות את המלל ולתרגם את מולודובסקי מחדש.
נוסח ה"אגרת" של שניר כל כך חיוור בהשוואה לנוסח ה"מכתב" של אלתרמן, עד שמתבקש לשדל את ההוצאה לשוב ולהוציא את יצירתה של קדיה מולודובסקי בלבוש החזותי החדש, אך בנוסח התרגום הישן והטוב. הרי קריאה רב תרבותית אינה צריכה תמיד להרחיק לתרבויות אחרות. היא יכולה להיות גם קריאה שמאזינה בקשב ובסקרנות לעברה-היא. במקרה זה, זו יכולה להיות קריאה משתלמת מאד.
