נמר בוער: מותו וחייו של נסים אלוני שרית פוקס. הוצאת ידיעות ספרים, 335 עמ', 88 שקלים
קריאת ביוגרפיה על עולמו של יוצר אהוב - בשונה מקריאת ביוגרפיה לשמה, כז'אנר ספרותי - אינה אלא שאיפה להתוודע אל יצירה חדשה של המת. במובן זה ביוגרפיה של יוצר פירושה הפיכת עולמו לסיפור שהוא עצמו אמור היה לכתוב. משימה לא פשוטה לכל
נסים אלוני. הצהיר מפורשות שאין לו תת-מודע
תצלום ארכיון: יעקב אגור
הדעות, לא כל שכן כאשר הדמות היא דמותו החידתית של נסים אלוני.
כתיבת ביוגרפיה על עולמו של יוצר אהוב אינה אלא עימות בין היגיון חייו של אותו אדם לבין חוקיות עולמו היצירתי. במקרה המסובך של אלוני מצריך עימות זה הכרעה ברורה עוד בטרם תחל מלאכת הכתיבה: מי יכפיף עצמו למי - האם שפתו הפואטית של גיבור הביוגרפיה תכרע ברך לפני כס המלכות הביוגרפי, או שמא תשתלט שפת חייו המאגית של אלוני על מרחבי העולם המפרש וחורץ הגורלות של כותבת הביוגרפיה? שרית פוקס, בחרה בדרך ביניים. פרט לעמדת המספר היודע-כל שניכסה לעצמה, היא מנסה גם להתפייט וגם להציג תזה מלומדת, המתיימרת לרדת לחקרי נפשו של מי שהצהיר מפורשות שאין לו תת-מודע. תוצאתה הישירה של עמדה זו היא בעייתית במיוחד: חוסר זהות. כלומר, "נמר בוער" הוא ספר שאינו יכול להיות בשום פנים אח חורג, דודן מדרגה שנייה או אפילו הדוד מאמריקה של צאצאיו היצירתיים המרובים של אלוני. למרבה הצער, זו אינה מגרעתו המרכזית של הספר הזה.
במעין מחווה לאחת מתוכניות הרדיו האהובות על אלוני, הלא היא "שירים ושערים", אפשר לומר כי את המקרה המיוחד של אלוני מתמצתת הסיסמה הנושנה שמקורה במגרשי הכדורגל: "אלוני הוא המלך". כדי לתפור את בגדי המלך לא מספיקה תחושת הבטן, או הבחירה באחד משני הקטבים - מלך הצוענים או מלך השרלטנים. דרושים גם כלי תפירה מיוחדים, שמאפשרים לפרום אך לא לקרוע, להדק אבל לא לייפות, לכסות ולא להסתיר כליל - ובמיוחד, לעשות שימוש זהיר בחוטי ההסבר הנדושים, הפופולריים כל-כך בקרב חייטי הפסיכואנליזה.
פוקס "השתלמה בלימודי מגמת פסיכותרפיה בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב" (ציטוט מדש הספר), אך האם די בהכשרה זו כדי לפענח את חידת נפשו של מושא כתיבתה? מי שהחיבה לפואטיקה של אלוני לא תאבד להם במהלך קריאת הספר הזה, יוכלו לדמיין בנקל שלוש ישויות נוודיות המצווחות בהתאמה: "דיסוציאציה!", "דיסאינטגרציה!", "קונפקציה!"; אלה הסבריה השבים ונשנים של פוקס לכל פעולה שביצע אלוני מאז מלחמת העצמאות, בה לקה, לפי אבחנתה, ב"פגיעת קרב", שהיה מודע ולא מודע לה כל ימי חייו. יש להדגיש: לא "הלם קרב", שהרי זהו מונח קליני, ופוקס, החפה מכל יומרה, אינה נופלת בפח המינוחי הזה. "פגיעת קרב", אם כן, ובצירוף דמותו המאיימת של אב מכה ומתעלל - אלו שני הגורמים העיקריים שסיכלו את מאמציו הנואשים של אלוני לברוא עלילות לכידות, נראטיווים רצופים, דמויות שלמות ביצירתו, ביחסיו עם נשיו ועם רעיו, ובעיקר בשיחותיו עם עצמו.
פרט למשקפי רופאת-הנפש עוטה פוקס, כאמור, גם מסכות קרנבליות אחרות, בנסותה לשחזר משהו מן הקסם של אלוני. ניסיונות אלה איומים אף יותר מן היומרה לדווח על המתחולל בנפשו ובמוחו (ומדברי ההסבר הקלושים שהיא מספקת, פה ושם, על "תיאטרון האבסורד"). כי כדי לדבר מגרונו של אלוני לא מספיקים תיאוריות וספרים. בפרפראזה על דברים שכתב אלוני על ברכט (המצוטטים בספר מתוך מכתבו לאשתו הראשונה) - כדי להציג את אלוני צריך להיות אמן. ופוקס היא ציידת פרובוקציות. ככזאת, אין היא מבינה שנפוליאונים - לא בעולמו של אלוני, כי אם בעולם המופלא שברא - צריכים מלחמה. מלך צריך להירצח. ועל צועני המחופש לדוב אי אפשר להרכיב משקפי פרופסור.
הקטעים המעניינים ביותר בספר הזה שייכים, כצפוי, לציטוטים מתוך יומניו של אלוני, שראויים לפרסום נפרד, לטעמי. השפה המליצית, נטולת ההומור והסרקזם, שונה להפליא מן השפה ה"אלונית" הטיפוסית, ואפשר ללמוד ממנה הרבה. אלה פניו האחרים של הפאתוס של אלוני, והם העוטפים את כתריו, גלימותיו ופומפיותיו בקווי מתאר אישיותיים.
השאלה המרכזית שנותרה ללא הסבר לאחר קריאת הספר הזה היא מדוע בחר אלוני דווקא בפוקס לכתיבת הביוגרפיה שלו (כך, לפחות, מוצגים הדברים), ומה פשר משיכתה לדמותו, משיכה שנהפכה למציצנות. אך גם אם יהיה מי שיטען כי אלוני, האדם, שהשאיר אחריו שורה ארוכה של "מציצים ונפגעים", ראוי לעונש על דברים שעשה בחייו, הרי שאלוני, היוצר, לא ראוי משום בחינה שהיא לעונש כזה. הביוגרפיה הזאת, שפרט לפזמון החוזר הדיסאסוציטיווי לא יימצאו בה אבחנות משמעותיות (או סתם רעיונות מעניינים) בנוגע ליצירותיו של אלוני, היא אולי הספר הגרוע ביותר שאפשר היה לכתוב על יוצר שכזה. היא אפילו לא משעממת. והנורא מכל, היא משמרת לכל אורכה את האשליה שבאחד מן הדפים תופיע דרישת השלום המיוחלת מאלוני עצמו, ותקווה זו - צריך, כמובן, לאהוב את אלוני כדי שתתעורר - נכזבת פעם אחר פעם.
