במשך כל הקריאה בספר החדש של דרור בורשטיין הידהדו בראשי מלים מתוך השיר "מי ששוכח", של יהודה עמיחי: "זה הכל שקט עכשיו/ ונכון ונבון וקצת עצוב,/ כמו אב שמגדל לבדו ילד קטן,/ כמו ילד קטן שגדל לבדו אצל אב" (מהקובץ "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול", שוקן, 1973). גם הספר הזה יפה ונבון וקצת עצוב (וגם מצחיק לפעמים), ובעיקר קרוב-קרוב, בתוך זרות גדולה מאוד, כשמו כן הוא.
שלושת הספרים הקודמים של בורשטיין הצטיינו בעודפות שלהם ובשפע, לעתים מסחרר מדי, של הברקות, גודש רעיונות יצירתיים ופארודיות לשוניות; לא רק "הרוצחים" עב הכרס (בבל, 2006), אלא גם "אבנר ברנר" הגאוני בעיני (בבל, 2003), ואפילו "ערים תאומות" הדקיק (בבל, 2004). נראה שהשכלול הסגנוני הזה איים להקנות לבורשטיין את המעמד המפוקפק של "סופר לאנשי ספרות", אולי גם מנע ממנו לפרוץ אל לב התודעה. הספר החדש מרמז על כיוון שונה, ואני מקווה שהוא יפלס למחברו את הדרך אל מעגל קוראים רחב עשרת מונים. הוא בהחלט ראוי לכל אחת ואחד מהם.
בורשטיין כתב הפעם ספר בהיקף כמעט צנוע. שש נפשות שמצאו מחבר. ילד מאומץ, זוג הוריו המאמצים, זוג הוריו הביולוגים, ונפש שישית - העיר. שם הילד אמיל, ולאורך כל הסיפור הקווים של דמותו נותרים לא מוגמרים. בהווה של הסיפור הוא כבר כמעט בן 40, ובכל זאת עדיין מכונה בפי הוריו "הילד". "הילד" הוא מין מסך שעליו משליך כל אחד מן ההורים - ואולי גם כל אחד מן הקוראים - את חלומותיו, פחדיו ותשוקותיו.
השם אמיל מעורר כל מיני אסוציאציות. בראש ובראשונה המסה הפילוסופית "אמיל", מאת ז'אן-ז'אק רוסו, אותו מרשם בדיוני לחינוך אידיאלי טבעי של נער צעיר, אך גם "תעלולי אמיל" השובב של אסטריד לינדגרן. ואני חשבתי בעיקר על "אמיל והבלשים", מאת אריך קסטנר, כי החיפוש אחר אוצר אבוד, שיזוהה באמצעות סימן זיהוי מובהק (כמו חור קטן בפינת השטרות אצל קסטנר), הוא אחת התשוקות המניעות גם את ספרו של בורשטיין.
הדמות המרכזית היא יואל, אביו המאמץ של אמיל, שדמותו מציירת דיוקן כאוב של אבהות פגיעה מאוד, פגיעה מרוב רצון לגונן ולתקן, ומרוב מחשבות טורדניות על תוקף אבהותו וזכותו על "הילד" שנמסר לו לאימוץ, הילד שאינו דומה לו. לעתים לובשת הפגיעות הזאת גוון קומי, ועדיין מכמיר לב. עם הזמן מתברר כי ההתעקשות להמשיך ולראות באמיל את "הילד" היא במהותה לא רק סירוב לשחרר אותו, אלא גם סירובו של האב להתבגר בעצמו: "ועלתה בו מחשבה שאולי התפקידים עכשיו הפוכים, כלומר שאמיל זה, בן השבע וחצי, הוא האחראי עליו, על יואל". חילופי התפקידים הללו חוזרים בספר לכל אורכו, ומעצימים את הכרסום במעמדו של האב.
אבל ערעורה של האבהות אינו נובע אך ורק מסוגיית האימוץ, למעשה הוא ערעור יסודי יותר. עיסוקו האובססיווי-כמעט של יואל בשאלת אבהותו הוא הד לספקות האבהות בכלל, גם זו הביולוגית. הנה מה שמרגיש האב הביולוגי בסיפור, מי שמסר את בנו לאימוץ: "והעניין היה שלא הבינו מה הבעיה שלו. הרי הוא לא ילד בכלל. המעטים ששאלו פנו אליה, שאלו אותה".
אבהות היא הרי פונקציה שייחוסה תלוי לחלוטין ביכולת ההפשטה והדמיון, בניגוד לאמהות, שיש לה ביטוי גופני מובהק (ההריון, הלידה, ההנקה). כיצד להבין אפוא את המשמעות שבלהיות אב? ויותר מכך: כיצד להיאחז במשהו שאין לו גוף, שכולו יציר דמיון, אוויר ומחשבה?
השאלה הזאת עומדת ביסוד הספר כולו, והיא חורגת הרבה מעבר לשאלת האבהות עצמה. נדמה לי שהנושא העמוק של הספר הוא אפשרות המפגש, וליתר דיוק, אי-אפשרות המפגש - לא רק בין אנשים, אלא בעיקר בין הבדיון הפנימי, הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם כל חייהם, לבין המציאות שהם פוגשים. אותה פנטסיה עתיקה שהכל יתאים אי פעם, שהמעוות יתוקן, שדברים יסתדרו בדיוק כפי שחשבת ורצית. וחוסר הנכונות להכיר במה שהמציאות מניחה לפניך. וכשלא מותירים כמעט שום מרחב תמרון פוטנציאלי בין החלום לבין מימושו, כמו רוב הדמויות בספר הזה, מתעצמות תחושות האובדן, ההחמצה, הכאב. הדמויות אינן חדלות מלפספס זו את זו, בכמה ימים, או בכמה מטרים, וזה טראגי באותה מידה שזה מצחיק. ויותר מכך, הן אינן חדלות להחמיץ את המפגש עם המציאות, ונידונות לפיכך לפגוש רק את עצמן. וזו אולי משמעות נוספת, אירונית, של היות "קרוב". כי מצד אחד, ככל שמתקרבים, עדיין לא באמת נוגעים. ומצד שני, נראה שאין דבר מפחיד ומסוכן יותר מן הקרבה הזאת, וכשאחד שומע שהגיע ארצה "הקרוב שלו", הוא מתמוטט ומתעלף במקום.
ההחמצה העקבית של אפשרות המפגש היא זו המרחפת גם מעל לדמות השישית בספר, "העיר". העיר היא למעשה סדרה של תמונות חורבן הציוויליזציה, הנמסרות כמו מבעוד מאות מיליונים של שנים: "אין שום דבר, רק רוח ודממה. ציפור קפאה במעופה והתרסקה אל המישור והתנפצה. ורוח ודממה וכפור. ולהקות דגים קפואות מתחת לרגליים, שאין, שאין, שלא הולכות. שוכנים קפואים מתחת. יושבים על כיסאות. קפואים ועצורים. ולא שוחים, לא משריצים. בקור". או: "העין מסתכלת במקום שבו היו השמש, הירח, העיר וכל הכוכבים, כדור הארץ, נוגה, מאדים וכו'. ואין שם כלום. ימינה, שמאלה, שום דבר. הכול נמוג. שחור וריק. זה לא יכול להיות, אבל זה כך. אין כלום. ראשית היא בערה, השמש, תנור מתהפך ברקיע תכול. אחר כך התנפחה, שרפה את הסובב אותה. אחר כך הצטמקה. קרסה אל תוך עצמה. הפסיקה להאיר. ובלי האור, ובלי החום, אין כלום" (אי אפשר שלא להבחין במוסיקליות הצרופה של הפרוזה הזאת, שכתובה כמעט כולה במקצב יאמבי סוחף. כמה סופרים היום מודעים בכלל לאפשרויות הצליליות הגלומות בפרוזה? לא הרבה. מכל מקום, בורשטיין הוא הבולט שבהם).
אך מיהן העיניים שמבעדן נמסרות תמונות האימה הללו? הספר טווה רשת של רמזים. בין קטעי הפרוזה מופיעים גם כמה רישומים, כביכול ציורי הילדות של אמיל. ביניהם גם ציור שנראה לי כמעין גרסה ילדותית ל"אנגלוס נובוס" המפורסם של פול קליי, הציור שהיה ההשראה למושג "מלאך ההיסטוריה" של ולטר בנימין, הפילוסוף היהודי-גרמני. מלאך ההיסטוריה נידון להסתכל בעיניים קרועות לרווחה על גלי החורבות שההיסטוריה עורמת לפניו. הוא היה רוצה לעצור, להקים את ההריסות, לעורר את המתים, אך הרוח מושכת אותו בכנפיו הלאה, אל העתיד, ואין הוא יכול לעשות עוד דבר, מלבד לזכור. הזיכרון הוא עדות אחרונה להוויות החיים, לאהבות ולשנאות של בני האדם הקבורים תחת ההריסות.
נקודת המבט הקוסמית של המלאך מאפשרת לאמץ עמדה כפולה ביחס לסיפורם של אמיל והוריו. מצד אחד היא מאפסת אותם, הופכת אותם ללא יותר מאשר נקודה זעירה על פני הגלובוס וההיסטוריה, רסיס אחד בים ההריסות שמסביב. מצד שני, היא מגדילה אותם לאין ערוך, מדוע נבחר דווקא הרסיס הזה, דווקא סיפורם שלהם, מבין כל האפשרויות? באיזה מובן הם נעשים לסיפור בה"א הידיעה של חורבן האדם? בלב נצרבת התמונה של כל בני המשפחה היושבים בארגז של טנדר פתוח, תחת גשם אלים ושוטף, ללא כל הגנה, בתוך עולם אפור ונטוש (ומי הנהג? זה לא נאמר, רק לנו להניח). אפשר לחשוב על קפקא. אפשר גם לא.
התנודה בין האישי-המשפחתי לבין הקוסמי אינה מונעת מן הספר לגעת גם בלא מעט עניינים חברתיים ופוליטיים, מקומיים ועמוקים גם יחד, רובם מתנקזים אל דמותה של "התחנה המרכזית החדשה", אתר של אפליה חברתית, דלות וזיהום. לעתים יש תחושה שהנגיעה בעניינים כגון אלה מרפרפת מדי, כאזכור לא מחייב. ולעתים זהו בורשטיין במיטבו, כמו למשל בתיאור יום גיוסו של אמיל, סצינה הכתובה בצורה מבריקה, עם הניצול המקסימלי של כל מה ששובר את הלב ומטריף את הדעת במציאות האבסורדית של הפקעת הנעורים והפקרתם.
לי הספר הזה היה קרוב, קרוב מאוד, והוא ילך אתי עוד הרבה זמן.
