העדויות של חיילי צה"ל, בוגרי המכינה ע"ש יצחק רבין המתפרסמות כאן, מספקות הצצה ראשונה ובלתי מצונזרת אל מה שהתרחש בחלק מהיחידות הלוחמות במבצע "עופרת יצוקה". נראה שכך, במידה רבה, התנהלו הדברים בשטח. וכרגיל, זו מציאות שונה בתכלית מהגרסה המרוככת שסיפקו מפקדי הצבא לציבור ולתקשורת לאורך המבצע ולאחריו.
החיילים אינם משקרים, מהטעם הפשוט שאין להם שום סיבה לעשות זאת. מי שיקרא מחר ב"הארץ" את הסטנוגרמה הנרחבת מכנס הבוגרים, המופיעה גם בעלון המכינה, לא ימצא שם התלהמות או שחצנות. זה מה שהלוחמים, מנקודת מבטם, ראו בעזה. יש כאן רצף ארוך של עדויות מגזרות שונות, המשקפות תמונה מדאיגה ומעציבה. צה"ל יעשה טובה גדולה, בראש ובראשונה לעצמו, אם יתייחס אליהן ברצינות ויבדוק אותן לעומק.
כל עוד הדברים מובאים מפי עדי ראייה פלסטינים או התקשורת העוינת, תמיד אפשר לפטור אותם כתעמולה המשרתת את האויב. אבל מה עושים כשזה מה שמספרים החיילים עצמם?
ייתכן שבתיאור הדברים חלו פה ושם שיבושים או הגזמות, מפני שמפקד הכיתה או המחלקה לא רואה תמיד את התמונה המלאה. אבל אלו עדויות, מכלי ראשון, על כל מה שמרבית הציבור הישראלי היה מעדיף כנראה להדחיק. כך ניהל הצבא מלחמה מול פעילי טרור חמושים, כשבתווך תקועה אוכלוסייה אזרחית בת מיליון וחצי נפש.
בתגובה לפניית "הארץ" אתמול, סיפר ראש המכינה, דני זמיר, כי החליט סופית על פרסום העדויות בעלון הבוגרים רק לאחר התכתבות ושיחות עם קצינים בכירים בצה"ל. במטכ"ל הסבירו לזמיר שהתחקירים המבצעיים על הלחימה בעזה, ובהם גם "התחקיר הערכי", עדיין רחוקים מסיום. הקצינים הבכירים גם טענו באוזניו כי לא נתקלו בעדויות על תקריות מהסוג שמתארים הלוחמים בכנס.
אם צה"ל באמת לא שמע על האירועים הללו, ההנחה הסבירה היא שזה משום שאינו רוצה לדעת. הלוחמים מתארים מציאות המתרחשת בפלוגות המבצעיות, מרמת המ"פ ומטה. בתחקירים משתתפים בדרך כלל מ"פים ומעלה. נראה שלמעט מקרים בודדים, הגישה השלטת היא: אתם אל תשאלו, אנחנו לא נספר.
מי שמאוורר בסופו של דבר את הסוד האפל הם החיילים המתלבטים; אלה שהלכו עם הכוח, אבל בדרך נדלקו להם גם כמה נורות אזהרה. בימים הבאים, כחלק מהמאמץ להדוף את הטענות, נשמע בוודאי גם על "עברו" של ראש המכינה, דני זמיר. ב-1990, כמ"פ מילואים, נשפט למאסר על סירובו לאבטח טקס שבו הכניסו אנשי ימין ספרי תורה לקבר יוסף בשכם. אבל אף שזמיר אינו מסתיר את עמדותיו הפוליטיות, קריאה בסטנוגרמות מלמדת שהוא פועל מאכפתיות, מתוך דאגה עמוקה לרוחו של צה"ל.
הבעיות הערכיות של צה"ל לא נולדו ב-2009. "שיח לוחמים" הראשון (שכונה בלעג "יורים ובוכים") פורסם דווקא אחרי מלחמת ששת הימים. אולם, קציני מילואים שעיינו אתמול בדיווח מעלון המכינה טענו: "זה לא צה"ל שהכרנו". התיאורים משקפים הקצנה של היחס הישראלי לאויב, קו רציף של הידרדרות - ממלחמת לבנון הראשונה לשנייה, מהאינתיפאדה הראשונה לשנייה, מ"חומת מגן" ל"עופרת יצוקה". ועדיין, הרבה תלוי ברוח המפקד. תיאורי הבוגרים, לצד ממצאים נוספים שבידי "הארץ", מגלים הבדלים משמעותיים בין התנהגות היחידות השונות.
ישנו עוד היבט מעניין בעדויות. החיילים מתארים מעט מאוד תקריות של לחימה ממשית, בוודאי מטווח קרוב. אין זה מקרי, כנראה, שמהמבצע בעזה לא יצאו הרבה סיפורי גבורה. טוב שהלחימה הסתיימה באבידות מועטות יחסית לצה"ל, אבל תיאורי החיילים מחזקים את הרושם שברוב המקרים, אנשי החמאס פשוט נמלטו מפני הצבא המתקדם.
גם מי שסבור שהתגובה הישראלית הקשה לירי הרקטות הממושך היתה מוצדקת והכרחית, צריך להכיר ביושר בהשלכותיה. מתחת למנהיגים הישראלים שמבטיחים ללמד לקח את החמאס, לגנרלים שנוקטים מדיניות של "אפס סיכונים" לכוחות, לרבנים המטיפים למלחמת מצווה - נמצאים הלוחמים שנכנסו לעומק השטח הבנוי של עזה. הפעולה שלהם אינה מנותקת מכל מה ששמעו סביבם - היא המשך ישיר לכך.
מסמך "רוח צה"ל" מבטיח כי החיילים "יפעלו על פי ערכי צה"ל ופקודותיו, תוך שמירה על חוקי המדינה וכבוד האדם". בין הערכים הללו מונה המסמך "חיי אדם" ו"טוהר הנשק". אחרי הקריאה בעדויות בוגרי מכינת רבין, נדמה שהגיעה העת שהצבא יבחן מחדש אם הוא באמת עומד עדיין במטרות הנעלות שהציב לעצמו.
