התפתחות חשובה אחת כבר הוליד הפרסום ב"הארץ" של עדויות הלוחמים. הפצ"ר, תא"ל מנדלבליט, הורה לפתוח מייד בשתי חקירות מצ"ח, בעקבות עדויות של מ"כים מחטיבת גבעתי על תקריות שבהן הרגו חיילים לטענתם אזרחים פלסטינים. עד כה הסתפק הצבא בתחקירים מבצעיים על הלחימה ונמנע כליל מהליכים פליליים. כמעט במקביל, ובאותן מהירות ויעילות, נקט צה"ל מהלך אחר: מסע מזורז של דיס-קרדיטציה לעדויות ולמניעי ראש המכינה, דני זמיר. אתמול הופצו בכלי התקשורת, שלא באופן רשמי, הטענות הבאות: 1. זמיר הוא סרבן שטחים מוכר (נכון חלקית. כפי שנכתב כאן, הוא סירב לשרת ב-1990, מה שלא הפריע לצבא לקדמו מאז לסמג"ד במילואים ולקיים עמו קשר שוטף כאחד מראשי ועד המכינות). 2. התמלילים מראים שזמיר "מדריך ומוביל" את חניכיו לשחרר עדויות מרשיעות (בעייתי. הסטנוגרמות דווקא מלמדות שהחיילים מספרים ברצון על חוויותיהם, אף שאינם גאים בהן). 3. זמיר הסתיר את התמלילים מצה"ל, אך מיהר להעבירם לתקשורת.
הטענה האחרונה היא, במחילה, קשקוש וצה"ל אכן נסוג ממנה בערב. חילופי הדואר האלקטרוני בין ראש המכינה ללשכת הרמטכ"ל מעידים שזמיר פנה לראשונה במכתב לרמטכ"ל ב-23 בפברואר. ב-5 במארס העביר לעוזר הרמטכ"ל, אל"מ ארז וינר, את תמליל הכנס, לבקשתו. אלא אם כן בלשכת אשכנזי קיים פער ידע בפתיחת קובצי "וורד", המסקנה היא שהתמלילים מוכרים לצבא כשבועיים. לוח הזמנים מעלה שאלה מטרידה נוספת: מדוע לא הועבר המידע מייד לפצ"ר? משונה שרק פרסום בתקשורת הוליד פעולה ממשית.
ועכשיו, מגיע הטיעון המעניין ביותר. בצהריים כבר ידעו לספר בצבא שהתחקיר בדבר העדות על ירי באם ושני ילדיה הגיע למסקנות ראשוניות. מח"ט גבעתי, אל"מ אילן מלכא חשף את המ"כ שהעיד על כך, זימן אותו אליו - והחייל הודה שהסתמך רק על שמועות בפלוגה. החייל, מיותר לציין, לא נשלח להציג בעצמו את גרסתו המתוקנת לתקשורת.
אחת ממשימותיהם החשובות של יועצי תקשורת היא צמצום נזקים במקרה של משבר תדמיתי. ובכל זאת, מרשים לראות איזו אנרגיה עצומה הושקעה בכך אתמול. מאכזבת, גם אם לא מפתיעה, ההתלהבות שבה אימצו את הטיעונים כלי תקשורת מרכזיים. כל זה לווה בציד מקורות אינטנסיווי, לאיתור החיילים שצוטטו בעלון המכינה ובמסע הפחדה כלפי קצינים בוגרי המכינה (השמאלן המסוכן זמיר חינך בעשור האחרון הרבה מ"פים מצטיינים בצה"ל). אלא שקצינים ששוחחו עם "הארץ" דווקא ייחסו אמינות גבוהה לעדויות שקראו. אחרים ציינו שאין זה מקרי שהחשדות עולים יותר ביחידות מסוימות (גבעתי וגולני) ופחות באחרות (הצנחנים), שם כללה "רוח המפקד" פיקוח הדוק על פעולת הכוחות.
צה"ל ראוי לשבחים על המהירות שבה פתח בחקירה. העדויות אמנם מחייבות בחינה מעמיקה. החקירה צריכה להתמקד בשאלת מהימנותם של התיאורים ובטיב הפיקוח של הפיקוד הבכיר על מה שמתרחש בשטח. נכון גם, כפי שהעירו קציני מילואים, שהיה מצופה ממפקדים צעירים למחות בזמן אמת על מעשים כאלה, במקום לדווח באיחור לראש המכינה. אבל זו השאלה המשנית. אם אכן מדובר במקרים רבים, היא מעידה על בעיה בשרשרת הדיווח הצבאית.
ב-2004 התפרסמו שתי אבחנות פסימיות על השלכותיה ארוכות הטווח של האינתיפאדה השנייה. "אני בהחלט מודאג", אמר הדובר הראשון. "ברור לי שאנחנו משלמים מחיר במלחמה הזו... תפקידם של המפקדים לשמור על החיילים מיצרם ולדעת להסביר להם מה כללי ההתנהגות הנכונים. הבעיה שלנו היא שהחיילים לא מעלים את הבעיות תוך כדי השירות". הדובר השני הצטרף לדאגה. "החרדה הגדולה שלי", אמר, "היא מפני אובדן צלם אנוש בגלל התמשכות המלחמה". על הדברים הללו לא חתומים שני עוכרי ישראל. הדובר הראשון הוא המועמד לשר ביטחון כיום, בוגי יעלון. השני הוא הרמטכ"ל כיום, גבי אשכנזי.
