אין מחלוקת על אופי הלחימה: הטרוריסטים פעלו מתוך אוכלוסייה אזרחית גדולה וצפופה, והשתמשו בה כמגן אנושי. ועדיין, שבוע אחרי פרסום עדויות החיילים כאן, נותר פער גדול מדי בין המציאות שמדברר צה"ל, לבין המציאות שמתארים החיילים
חיילים נכנסים לרצועה ב''עופרת יצוקה''. למפקדים בשטח היה מרחב תמרון גדול לקבוע את כמות האש
תצלום: רויטרס
ב-7 בינואר, ביום הרביעי למתקפה הקרקעית ברצועת עזה, זיהו קצינים במטכ"ל כמה מאפיינים בולטים, חלקם מטרידים, של מבצע "עופרת יצוקה". הצוותים החטיבתיים השלימו את התקדמותם לפאתי השטחים שהוקצו להם בתוכניות, החיכוך עם האויב כמעט ופסק: מערך ההגנה של החמאס התקפל ונסוג. אנשיו העדיפו להימנע מהתמודדות ישירה עם העדיפות הישראלית הבולטת, בכוח אש ובטכנולוגיה.
בהתכתשויות המועטות יחסית שאירעו, הופעל בעיקר חיל האוויר. תצפיות בשטח איתרו מקורות ירי פלסטיניים במרחק מאות מטרים מהכוחות, והזעיקו כלי טיס ששיתקו אותם. ובכל זאת, המשיכו חלק מיחידות הקרקע לבקש תוספת אמצעי לחימה ותחמושת. מהצד הפלסטיני הגיעו דיווחים על מספר הרוגים מאמיר, בהם גם אזרחים רבים.
בדיונים במטכ"ל, העירו קצינים שההנחיות המקילות לפתיחה באש, השאירו מרחב תמרון גדול למפקדים בשטח. שימוש אינטנסיווי, לעתים רב מהמתוכנן, באש אווירית, בארטילריה ובמרגמות, הביא להרג אזרחים פלסטינים. בתום המערכה, נמנו בין 300 אזרחים הרוגים (האומדן הנמוך והלא סופי שמציג צה"ל) ל-900 (ההערכה, המוגזמת כנראה, של ארגונים פלסטיניים).
צה"ל נכנס לרצועה נחוש למחוק את רושם הכישלון במלחמת לבנון השנייה. צבאו של גבי אשכנזי היה מוכן ומאומן יותר מהצבא שעמד לרשות קודמו, דן חלוץ, ביולי 2006. התוכנית המבצעית המדוקדקת של אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, גובשה עד לפרט האחרון. המידע שאסף השב"כ במשך שנתיים סיפק כיסוי מודיעיני משובח. אבל האלופים ידעו שמעליהם פועל משולש מדיני מסוכסך, שקודקוד אחד שלו (ראש הממשלה) להוט לתקן את המורשת המפוקפקת שהותיר בלבנון, בעוד שני האחרים (שר הביטחון ושרת החוץ) עסוקים בבחירות המתקרבות. ברקע היו דעת קהל הפכפכה ותקשורת תובענית וקצרת סבלנות. במטכ"ל סברו שהציבור הישראלי יתקשה לעכל אבידות רבות לצה"ל.
הצבא בחר להתגבר על הבעיה באמצעות תוכנית אגרסיווית, שכללה הפעלת אש בהיקף עצום. הכוחות, נקבע, יתקדמו לשטח הבנוי כשלפניהם "מסך מתגלגל" של אש אווירית וארטילריה. חיי חיילינו קודמים, נאמר בתדריכים. הקוד האתי למלחמה בטרור, שגיבש פרופ' אסא כשר, שהגדיר מדיניות של "אפס סיכונים" לחיי חיילים, חרף הרצון להימנע מפגיעה באזרחים, צוטט בהרחבה. קצינים זהירים, כמו מפקד אוגדת עזה תא"ל אייל אייזנברג, העדיפו לדבר על "מינימום סיכון".
לפני המבצע ציירו אשכנזי וגלנט תמונה קודרת לקבינט. "בשונה מלבנון, לאזרחים בעזה לא יהיה הרבה לאן לברוח", הזהיר הרמטכ"ל. המסר המרומז לדרג המדיני: תחתמו שאתם מבינים ואל תעמידו אחר כך פני מזועזעים. הפוליטיקאים הבטיחו גיבוי.
אין מחלוקת על תיאור הלחימה הבסיסי, שמציג צה"ל: הטרוריסטים פעלו מתוך אוכלוסייה אזרחית גדולה וצפופה, והשתמשו בה כמגן אנושי. זו מהדורה אחת של המלחמה הא-סימטרית, שניהלו האמריקאים אחרי כיבוש עיראק והרוסים בגיאורגיה. סביר להניח שצה"ל עשה זאת ביותר איפוק מרוב הצבאות, אבל השאלה היא אם ישראל אינה משתמשת בתנאי הפתיחה הללו כתירוץ להצדקת כל מעשיה.
חלק ניכר מהמלחמה נוהל בשלט רחוק. "הפלסטינים שקופים לך לגמרי", אומר א', איש מילואים שהוצב במפקדה חטיבתית ברצועה. "לשב"כ יש סייענים בכל מקום. אנחנו צופים על כל השטח מהאוויר ובדרך כלל רכז השב"כ גם יודע להגיד לך מי האנשים שגרים בכל בית". השב"כ הוא שמגדיר את האויב ומבחינתו, לרוב, דין איש ארגון הרווחה האזרחי (ה"דעווה") של החמאס כדין חבר הזרוע הצבאית.
בניגוד לסיכולים ממוקדים, לרוב אינך יודע במי אתה פוגע. די בהימצאות אדם במיקום "בעייתי", בנסיבות שניתן להגדירן באופן מרחיב כמחשידות, כדי "להפלילו" ובעצם לקבוע שהוא בן מוות. לא פעם אין כלל צורך לזהות עליו נשק. שלושה אנשים בביתו של פעיל חמאס מוכר, שניים בלילה על גג במרחק של כקילומטר מכוח ישראלי, אדם שנע ברחוב הלא נכון לפנות בוקר - כולם יעד לגיטימי לתקיפה. "התחושה היא שעונת הציד החלה", אומר א'. "לפעמים זה הזכיר לי פלייסטיישן. אתה שומע תשואות בחמ"ל אחרי שרואים על המסכים את הטיל פוגע ביעד, כאילו היה כאן משחק כדורגל".
כהרחבה של מדיניות שגובשה בשנים האחרונות, הוכפפו כלי טיס ישירות למח"טים. אבל מי שמקבל את ההחלטה הסופית, לירות או לא לירות, לרוב אינו המח"ט (ששהה עם הכוחות הקדמיים בשטח) אלא מנהל הלחימה במפקדה שמאחור: הסמח"ט, ראש המטה או רבי-סרנים בלימודים אקדמיים, שחוזרים לחטיבה בעת הלחימה. שינוי נוסף בטכניקת ההפעלה צימצם את שיקול הדעת העצמאי של אנשי חיל האוויר, הרחוקים יחסית מן השטח.
לאחר עוצמת האש שהופעלה בכניסה, הופתעו הכוחות לגלות שאינם נלחמים בשטח סטרילי ללא אזרחים, כמו זה שבו פעלו בלבנון. עדויות חיילים, מבוגרי מכינת רבין ועד התיאורים המרוככים שמספק השבועון "במחנה", מלמדות זאת בבירור. היו אזרחים שלא העזו לברוח או שלא קראו את הכרוזים שהטיל חיל האוויר, ונותרו בבתיהם. כמו בכל מלחמה, לוותה השהייה בשטח, בגילויי התבהמות בחלק מהיחידות. "אי אפשר להתעלם מהשפעת העימות הארוך עם הפלסטינים", אומר קצין בכיר במערך המילואים, "וצריך לזכור גם עם אילו ערכים מגיעים אלינו כיום המתגייסים. בכל שנה מייצרת לנו מערכת החינוך מספר לא מבוטל של גזענים קטנים".
במחקרים תקופתיים שעורך צה"ל עולות עדויות של חיילים על הפעלת נוהל שכן, התעללויות במחסומים, ירי על צוותי פינוי רפואי ועוד. גם בעזה, בזמן שההנחיות הרשמיות גרסו שמירה על כבודם וזכויותיהם של אזרחים פלסטינים, היו קצינים זוטרים שהנהיגו "תורה שבעל-פה" והעלימו עין מהתפרעויות חיילים. והיו, כמובן, גם מקרים הפוכים, מרשימים, כמו חיילי גדוד הסיור מגולני שסייעו בפינוי עשרות נכים פלסטינים בכיסאות גלגלים מזירת הלחימה.
ניחוח שושנים
קיים פער בין התגובה הצבאית הרשמית, המכחישה והמזועזעת, לעדויות בוגרי המכינה, לבין יחסם של קצינים בתפקידי מפתח, שאינם מוכנים להיות מצוטטים בשמם. "מה חשבתם שיקרה?" תהה קצין בכיר השבוע, "הכנסנו לעזה 10,000 חיילים, יותר מ-200 טנקים ונגמ"שים, מאה דחפורים. מה באו לעשות שם מאה דחפורים?" נראה שהכוונה לא היתה לשתול פרחים בערוגות. בצה"ל מעריכים שבלחימה נהרסו כ-2,000 בתים, הפלסטינים נוקבים במספר כפול. הפיקוד הבכיר, כמו חלק מהעיתונאים, הגיב בזעם. ההדחקה הקולקטיווית של ימי המבצע התחלפה בגלגול עיניים, כנראה מתוך רצון להאמין שהפעם היינו בסדר. הרי עד לפרסום עדויות המכינה, נחל דובר צה"ל הצלחה כמעט מלאה. בחודשים האחרונים השכיל הצבא לשווק לציבור נס אמיתי: ללכת עם ולהרגיש בלי. גם ניצחנו בעזה, גם כמעט שלא ספגנו נפגעים וגם יצאנו משם מדיפים ניחוח שושנים.
ביום שני, בביקור בבקו"ם, התייחס הרמטכ"ל לפרשה. דבריו גרמו לכמה גבות להתרומם במערכת הביטחון, ולא רק בגלל בחירתו במונחים תיאולוגיים ("אינני מאמין שזה קרה"). אשכנזי הוא גם מפקדם של חוקרי מצ"ח - האם אין סכנה שהשקפתו תחלחל אל מי שמרכזים את שתי החקירות שנפתחו בעקבות עדויות החיילים? גם כשמסבירים לנו שוב ושוב, ש"צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם" (זכויות יוצרים: שאול מופז) אין חובה לענות אמן.
משימה מורכבת, בעייתיות מוסרית וחופש תמרון למפקדי השטח - עלולים להסתיים בפריצת גדר. כך קרה תחת שר הביטחון יצחק רבין באינתיפאדה הראשונה ("לשבור להם את העצמות"), ולראש הממשלה אהוד ברק באינתיפאדה השנייה. לפעמים התערבות משפטית יכולה לאפס מחדש את הנורמות, אולם הפצ"ר הקודם, האלוף מנחם פינקלשטיין, ביטל באינתיפאדה השנייה את הנוהל של פתיחת חקירה בכל הרג של פלסטיני. אין לדרוש מצה"ל לחקור את כל 1,370 הרוגי "עופרת יצוקה", אך כשהפצ"ר הנוכחי תא"ל אביחי מנדלבליט, פותח בחקירות ראשונות רק אחרי פרסום עדויות המכינה, נדמה שנעשה מעט מדי.
בשנתיים הראשונות, העגומות, של האינתיפאדה הראשונה התנהלו ארבעה משפטים פליליים שעיצבו את כללי ההתנהגות: פרשת יהודה מאיר, משפט גולני, גבעתי א' וגבעתי ב'. אל"מ עמנואל גרוס, אב בית הדין במשפט גבעתי א', הוא שהבהיר לצבא ששבירת עצמות אינה קבילה, שזוהי נורמה שדגל שחור מתנוסס מעליה. לעתים, לא נדרש יותר מכך. הרמטכ"ל הנוכחי בוודאי זוכר. למח"ט גולני באותה תקופה קראו אל"מ גבי אשכנזי.
