המשוררת גילי חיימוביץ' (ילידת 1974) פירסמה עד כה ארבעה ספרי שירה טובים וייחודים, שלושה בעברית ואחד באנגלית, ואתם כמעט לא מכירים את שירתה. שתי סיבות עיקריות יש לכך. האחת, סובייקטיווית: חיימוביץ' היא לא מחובבי ההסתובבויות בחבורות ספרותיות למיניהן. היא תמימה, וחושבת שמספיק רק לכתוב שירה טובה. הסיבה השנייה היא אובייקטיווית: חיימוביץ' חיה כעת בטורונטו שבקנדה.
בראיון מוקדם הודתה: "אם להיות משורר בארץ נראה לפעמים מייאש, לפחות מהבחינה של עד כמה זה יכול להגיע אל אנשים אחרים, מפה זה לפעמים נראה חסר תקווה לחלוטין". אז הנה, כשלב ראשון בהיכרות המחודשת, שיר נפלא מתוך ספרה הראשון, "דבק מגע" (2001, גוונים). השיר נקרא "שעת בין רגליים", והוא מדגים שירה ארוטית צעירה במיטבה: "יש לי כמו זחל בגוף. / שמעיר אותי כל פעם כשחלק ממני נרדם. / זה מזכיר לי, שטל אמרה פעם, / שאפשר לגמור מהבוהן. / ואז, כשאפילו בין הרגליים ערים / אני יכולה ללכת לישון. / כאילו שם אני בטוחה" (עמ' 9).
השירה שלך מאוד חשופה, מאוד אינטימית, אין לך חשש מזה? את כותבת על חולשות הגוף, על תאווה גלויה, על פורנוגרפיה, על זוגיות (כולל שמות בני הזוג), ממה זה נובע?
"אני מנסה להיות כנה. לכתוב על ההכרחי. הכתיבה היא אפשרות לא להדחיק, אז אני מנסה לנצל את האפשרות הזאת. הקישוטים לא מעניינים אותי, שירים עם מלים מיותרות, דברים חמודים, אופנתיים. אני מעוניינת לדבר על האופל, אני לא רוצה להירדם בשמירה. צריך שידעו, שיהיה דו"ח מאוד מסודר שייכנס ישר לליבה שלהם, כי יש דחיפות. גם אם השירים יעסקו במתיקות, חשוב יהיה לדעת שיש מתיקות ומהי ומה האיכויות שלה. שמות בני הזוג בשירים הם קטגוריות, חלק מהשמות פיקטיוויים וחלק אמיתיים".
בשנים האחרונות חיימוביץ' נעה בין כתיבת שירה בעברית, הממוענת לארץ ומתפרסמת במגוון כתבי עת כמו "שבו", "מאזנים", "מטעם" ו"עמדה", לבין כתיבת שירה בשפה האנגלית, שעמה היא מופיעה בפסטיבלי שירה בינלאומיים בקנדה ובארצות הברית. אני שואל אותה למהות הפנימית, חוצת הגבולות, של "היותה משוררת".
"אני משוררת בכל מקום שאהיה. אין דבר שיכול ליטול ממני את המטען הזה אבל לא בחרתי להיות משוררת. אני כותבת מכיתה א'. זה משהו שאפילו הייתי נבוכה בו. אני עושה את מעשה הכתיבה בסתר. פנקס עם עט הוא כמו קביים. עם הזמן הקביים השתנו, הפכו ליכולת להגיע רחוק יותר, אל היופי".
בספר שיריה השלישי, "אש כוחותי" (2007, אבן חושן), מתארת חיימוביץ' את התהליך הפואטי והנפשי המרתק הזה. השיר "פורנוגרפיה" ממחיש זאת היטב: "פורנוגרפית תוכי חייבת להיפסק. / לו רק מפני שאני קהל של יחיד... / ואולי אבל, אני פשוט אוהבת להתפרנגרף, / כמו שנכה אוהב את הקביים שלו" (עמ' 64).
למרות פרסום שירתך, בספרים ובכתבי עת אין לה כמעט תהודה ממשית בארץ. זה מפריע לך? חשוב לך שידברו על השירה שלך?
"כמובן. את מוציאה ספר ואת חושבת שהחיים ישתנו, אבל הם לא. שירה נועדה להיקרא אבל בארץ היא לא. לא מדברים על זה".
נדמה לי שהיא יודעת שלו היתה בארץ, והיתה מקורבת לחבורה ספרותית כלשהי, דווקא היו מדברים. אבל לה לא אכפת, וגם אם כן, היא יודעת שאין לה ברירה אלא להמשיך ולכתוב.
מה המחיר שאת מוכנה לשלם בעד שירתך?
"קודם כל יש המחיר הכלכלי שאני משלמת בעד הוצאת הספרים לאור (גורל דומה צפוי כיום כמעט לכל משורר עברי שהוא). מעבר לכך: אני מאבדת שליטה על הדף. בספר הראשון האיבוד היה יותר מקודן (מלשון קוד). בספר השני אני כותבת שאני כמו גיבור בסרט פעולה שנתלה על הדף ומחליק. מה שהופך את זה לנסבל זה היופי של השיר אבל לפעמים השירים יכולים להיות אכזריים. בספר השלישי כתבתי הרבה על אהבה וזה עזר לי, אבל גם בעוצמה הזאת יש משהו מפחיד. אני נותנת פה בכל הכוח, גם בהשוואה לספרים האחרים. שם הספר, ?אש כוחותי', מתקשר ל'אש כוחותינו', כמו חיילים שלנו שיורים על חיילים שלנו. כך גם אני יוצאת מעצמי וחוזרת אל עצמי, בלי לפחד, כדי לשרוף. בספר האחרון השירים מדברים גם על הניכור מול רגש משמח כמו אהבה".
מי המשוררים שאת אוהבת או שהושפעת מהם? האם את כותבת מתוך תודעה פואטית מסוימת? בשירתך שולט הריתמוס החופשי ואין כמעט שימוש בתבניות קלאסיות ידועות.
"אני אוהבת את הפרוזה של טוני מוריסון, ואצלנו את אגי משעול, טוביה ריבנר ונורית זרחי. לעומת משעול וזרחי, שאצלן הדמיון הוא שפה, אני מאוד ישירה בכתיבה שלי. יצחק לאור הוא משורר שמרגש אותי לפעמים... רוב הזמן הוא משורר מעולה בעיני. זו שירה שמתאכזרת בעיקר לכותבה ונאבקת עם העדינות, זה מאוד מרגש לפעמים. לפעמים ברברת. העדר התבניות הקלאסיות בשירה שלי הוא חלק מהחתירה נגד התפישה הבורגנית, שעל פיה השיר הוא ניסיון לתת צורה במה שאין בו צורה. אני רוצה להשאיר את זה עדיין מדמם. מצד שני אני חושבת על המוסיקליות הפנימית. אם אני ממש עושה חרוז זה כדי להמתיק משהו, אבל זו בעצם מלכודת מדממת לקורא. הרי חרוזים באים משירי ערש על אמהות שאומרות דברים נוראיים על אבות שהלכו לעבודה או שהם על ספינה בלב ים".
בסיום הראיון אנו חוזרים לנקודת ההתחלה, אל התמימות הטובה, המאפיינת את התנהלותה של גילי חיימוביץ' כמשוררת. היא מדברת בצורה מדודה, במשפטים ארוכים וקצרים לסירוגין, ובדחף גדול, ממש כמו בשירה שלה. "הפרסונה שלי היא השירים עצמם", היא אומרת ומסכמת: "שירה בשבילי היא משהו שמעניקים לך ולאחרים. אני משתדלת שזה יהיה אצלי הכי מדויק ומרוכז ומכוון שאפשר". בדיוק מכאן ומהשיר הארס-פואטי היפה הבא, אפשר להתחיל לדבר על המאפיינים הפואטיים הייחודיים של שירתה: "קצב דוהר בי אל האינסוף, השינה / אם תיכנס אליו הוא ימשיך אל הסוף, הגמירה. / מרוצתך מבריחה שירים / לא נותרו דימויים / רק הדבר עצמו / - הא" (שם, עמ' 62).
