זלדה מתחילה את השיר הזה בתור ציפור מתה. ולא סתם ציפור מתה, אלא סתם "ציפור אחת שמתה". איזו ציפור אחת, שככה מתה לה, עוטה מעיל אפור, מעיל אפור שהוא בוודאי מעיל היומיום (היא הולכת לשוק), מעיל השיגרה, מעיל החול. בלכתה, מבטו של לץ מטריד אותה. הוא מפטיר לעומתה. הפטרה היא ביטול, דברי סיום, סיכום או נעילה, שאחריהם נותנים מקום לשיכחה. כי השיגרה הרגה אותה והיא כבר מתה, ולכן זה מעין אפיטף, מלים אחרונות על קברו של המת. מצד שני הפטרה היא גם קריאת פסוקים מספרי הנבואה. וההפטרה כאן אכן מובילה לנבואה.
"פתע אפפתני שתיקתך". פתע. זה תמיד פתאום. "אחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום", כותב אפלטון (בתרגום י"ג. ליבס) במשל המערה (פוליטאה ז' 515). פתאום האמת נגלית וגלויה. פתאום הכל מובן. את זלדה אופפת שתיקתו של האל, אותו שקט סמיך שנמצא תמיד מקיף את כל הרעש, אותו אין שמקיף את כל היש. "חי עולמים": אותם חיים שמקיפים את כל העולמות. ואת המוות גם, שכן אותה ציפור מתה מתחילה לשיר. זלדה קמה לתחייה, לחיים של אמת, לקיום היחיד שאכן ייקרא חיים.
שתי השורות הבאות מפעימות: "בשוק שוקק עוף מת ישיר - רק אתה קים". השורה הראשונה נעזרת בפונטיקה של המלים כדי לדהור הלאה, ומהר: בשוק שוקק - אונומתופיאה ממש! עוף מת ישיר - לשון עתיד, עם רמז של ציווי: ישיר; מעין הכרזה חגיגית בסוף השורה: ישיר! לא פחות מאשר הודיה על נס שנעשה: ישיר!
ועכשיו חזרה להווה, לזה שתמיד הווה:
רק
אתה
קים.
המלים כאילו נופלות אחת אחת, מתעגנות בהכרה כעובדות בעלות מוצקות אקסיומטית. בניגוד לשורה הקודמת, השוקקת, כאן אפשר ממש להרגיש את הפאוזה הקלה בין המלים: רק. אתה. קיים. עם דגש על קיים. זה. כל. מה. שיש. הוא כל מה שיש. ובשביל זלדה הוא עכשיו "אתה". הוא לידה, אצלה, שלה.
והיא מדדה הלאה. מבחוץ לא השתנה דבר. היא עדיין ציפור, עדיין בשוק. אבל בתוכה יש לה שיר. יש פיתוי לומר: שיר השירים. הוא נסתר, אבל לא לזמן רב: הנה היא כתבה את בן דמותו המילולי, והנה גם אנחנו שותפים זוטרים באותה ידיעה ששטפה את הכרתה של זלדה באותו יום, אותו יום של חול שהפך יום חג.
לאורך הדורות יהודים לא נהגו כמעט לשורר, בוודאי לא לדבר, על חוויות רוחניות, וזה חבל מאוד. חוגגים בחנוכה נס הקשור לשמן, אבל נסים אמיתיים, נסים חשובים באמת, כמעט לא מציינים. אולי כי הם יותר אישיים, והקהילתיות היהודית לא מחשיבה יותר מדי את התחום הפרטי. אולי כי בפרטיותם הם מאיימים על הממסד ההלכתי הציבורי. וכנגד זה הנה שיר שקושר באחת מסורות ארס-פואטיות עם אלו של וידוייהם האקסטטיים של המיסטיקנים (ובכך גם מזכיר את ביאליק).
זלדה באה ממשפחה חרדית, חסידית, ועוד עם יופי של "ייחוס" (במלעיל): היא מצאצאיו של ה"צמח צדק", בת-דודתו של הרבי מליובאוויטש (אוי חב"ד חב"ד, עשרה קבין של רוח הקודש ירדו על חצרות החסידות, ותשעה מהם נטלת. וכנגד אלה גם תשעה קבין של משיחיות מטורללת). היא חיה כחרדית כל ימיה. על כן עוד יותר מפתיעה הפתיחות שלה: חוויות רוחניות זה לכאורה לא עניין לפרסום, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנשים, שכל כבודן אמור הרי להיות רק פנימה - וכאן כבודה הוא כבודו יתברך, במלוא מובן המלה. אם פעם התברכה היהדות בנביאות כמרים ודבורה, נשים חזקות וקרובות לאל שמתוארות בתנ"ך כדבר מקובל ומובן מאליו (ושאגב כך גם לא מתביישות מדי פעם לשורר שירות), הרי שמאז הושתק הקול הנשי, ודאי בכל הנוגע לענייני קודש. אולי הדם החסידי שבעבע בעורקיה של זלדה לא נתן לה לכסות במעיל אפור את שיריה.
