חשיפת העדויות של בוגרי המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין על התנהלות הצבא במבצע "עופרת יצוקה" הביאה לשלוש תגובות. הראשונה, התייחסות אל העדויות כאל חריגים המחייבים חקירה. זו הוטלה, כנהוג, על מצ"ח, והוא הפריך אותן.
התגובה השנייה היא הניסיון לקשור את דפוסי ההתנהגות הפסולים עם הנוכחות הבולטת של רבנים בכוח הלוחם ועם החומרים שהפיצו בקרב החיילים. התגובה השלישית, המסכמת את שתי קודמותיה, היא התהייה מדוע נטש צה"ל את ערכיו המסורתיים. ניקוי הצבא ממוקדי הזוהמה שלו לכאורה ינקה את השורות. אין זה בהכרח כך.
צבא מטבעו הוא ארגון אלים. השאלה היא, מה מרסן את הפעלת האלימות. מדיניות הפעלת האש מותירה מרחב ניכר של עצמאות למפקדים בשטח ולחיילים, ולכן אחריות רבה מונחת על כתפיהם. הנטייה של חיילים לאלימות אינה נובעת רק מהערכים שהם מביאים מביתם או מהטיה אידיאולוגית. תפקיד חשוב יש למידת התחרות של החיילים על מעמדם ביחידה, למידת החשיבות שמעמדם בצבא מקנה למעמדם בסביבה האזרחית שממנה באו, ועד כמה יש תחרות בין היחידות השונות בתוך הצבא. צבא הוא סביבה תחרותית לא פחות מאשר אלימה.
התחרותיות חזקה במיוחד ככל ששיעור המתגייסים יורד וככל שהיחידות הלוחמות מאוישות בשיעור גבוה של חיילים שמקורם בפריפריה החברתית ובקבוצות דתיות הנעות מהפריפריה למרכז. הישג בתחום הצבאי הוא משמעותי במיוחד למי שהתגייס לצבא כדי לרכוש מעמד חברתי או להטביע חותם אידיאולוגי, ולא רק למלא חובה אזרחית בסיסית, שהיא המוטיווציה המניעה חלקים (קטנים והולכים) מקרב המעמד הבינוני המבוסס.
הישגיות נמדדת על פי מבחן הלוחמנות. הצבא עצמו מעצים תחרותיות זו; במאמציו לשווק את עצמו לציבור המגויסים הפוטנציאלים הוא מגביר את חשיפת היחידות וממתג אותן. החשוב בעדויות שנחשפו אינו הדיוק בפרטים על הפעלת האש, אלא ההתלהבות להפעיל אלימות, כפי שנאמר "כולם עלו למעלה וירו ביחד, ממש התלהבות של איזה כיף, יורים".
בסביבה תחרותית קשה יותר לרסן אלימות. שאלת המפתח היא, אם ביחידות נוצרת מאסה קריטית של חיילים בעלי רגישות גבוהה, שביכולתם לרסן את חבריהם ובמידת הצורך לדווח על חריגות בשרשרת הפיקוד. השינוי בהרכב הצבא מקטין את הסיכוי לכך ביחס לצבא של מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה הראשונה. ההופעה המאוחרת של "שוברים שתיקה" לאחר ארבע שנות לחימה בשטחים העידה על כך. מעיד על כך גם המפגש של בוגרי מכינת רבין והניסיון שלהם להשפיע (בדיעבד) על התנהלות הצבא שלא באמצעות המערכת הצבאית הפורמלית.
בהעדר מאסה קריטית של חיילים כאלה ביחידות, הפעולה היא מחוץ לצבא ולא בתוכו.
בשני המקרים יוצאי קבוצות מבוססות יחסית, שאינם חשים כי מבחן הלחימה הוא המכריע להגדרת מעמדם בעיני עצמם ובעיני זולתם, פועלים לריסון הצבא ואינם נרתעים מהתמודדות עם ביקורת המחשידה את הפטריוטיות שלהם. אף בתוך הצבא אפשר להבחין בדפוסי התנהגות שונים בין יחידות הנבדלות בפרופיל החברתי שלהן.
אין כאן תופעה חדשה. צה"ל של שנות ה-2000 הוא מבחינות מסוימות מבוקר ומרוסן יותר מהצבא של שנות ה-50, שחולל את פעולות התגמול, ומצה"ל של מלחמת 1948 והארגונים שקדמו לו.
גם צעירי הפלמ"ח פעלו בשעתם בסביבה תחרותית ביחס לארגונים אחרים ולמגויסי/יוצאי הצבא הבריטי ומול ממסד פוליטי מסויג. ההתמודדות של דור הפלמ"ח על מקומו לעומת קבוצות אחרות הביאה לטיפוח של מוטיווציית-יתר ללוחמנות. רק ביסוס המעמד של דור זה וממשיכיו איפשר לנהל לאחר 1967 את "שיח לוחמים", שהיה ביקורתי ביחס לתקופתו.
כפי שנחשף באחרונה, הלוחמים החדשים ממתגים את פעולתם באמצעות חולצות שעליהן הדפסים לאומניים וסקסיסטיים. הפלמ"חניקים לא הדפיסו על חולצות, אבל יכלו להתענג על שירו של חיים חפר "סירסנוך, יא מוחמד", המעיד על סירוס של ערבי שנחשד באונס יהודייה, בידי הפלמ"ח. הסגנון השתנה, אך לא המהות.
