מהקולוניאליזם של שנות השלושים לעוולות של 2009: התערוכה "ניצודים", המציינת שבעים שנה ל"בארץ לובנגולו מלך זולו", של נחום גוטמן, עוסקת בדמותו של האדם השחור כייצוג של פליט ומציגה גם סרטי תעודה שיצרו נערים פליטים מסודאן בתל-אביב של היום
סאדיק, מובארק ויונס, שלושה נערים שברחו מדארפור שבסודאן, משוטטים במוזיאון נחום גוטמן לאמנות שבתל-אביב ומתבוננים ביצירות המוצגות בתערוכה "הניצודים", שגם הם לוקחים חלק בה. זו תערוכת מחווה לספר של נחום גוטמן, "בארץ לובנגולו מלך זולו - מסע הרפתקאות באפריקה", ששבעים שנה מלאו לצאתו לאור. מוצגות בה עבודות של אמנים עכשוויים המתמקדות בדמותו של האדם השחור כמייצג פליט נרדף. לצד התערוכה מוצגים ציורי הספר המקוריים.
רגע לפני שהנערים מתיישבים לשיחה מספר מובארק, בן 15, על הפחד משוטרים שתקף אותו הבוקר, בדרכו מהמקלט שליד התחנה המרכזית הישנה אל המוזיאון שבשכונת נוה צדק, והיה בדבריו ביטוי מצמרר לשמה של התערוכה. הנערים הם כמה ממשתתפיו של קורס צילום וידיאו, שהעבירה בחצי השנה האחרונה קבוצת אקטיוויז'ן לבני נוער מקהילת הפליטים מאפריקה שבאו לישראל בגפם. אקטיוויז'ן היא עמותה חברתית שהקימה לפני שלוש שנים קבוצה של יוצרי תעודה - וביניהם קרן מנור, שרון הורודי, צ'ב קמרר, קרן שעיו, בן רונן ותמנה רוז. במסגרת הקורס יצרו בני הנוער הפליטים שמונה סרטים קצרים: הם שצילמו, כתבו, הפיקו וערכו את הסרטים, הנכללים בפרויקט "עיר מקלט" ומוצגים בתערוכה.
מובארק משרטט בסרטו "מסע מדארפור" את הדרך הארוכה שעשה מסודאן לישראל ומשחזר את לכידתו בכלא בלוב ואת העינויים שם. ב"הבית של סלומון" מתאר סלומון, שבא בגפו מאריתריאה, את המקלט הזמני שמצא בכנסייה בתחנה המרכזית החדשה לצד מאמינים ניגרים; אט אט הוא מגלה שבית האלוהים אינו מתאים לנער צעיר, ויוצא לחפש בית אחר. רים מאריתריאה, בת 15, מגוללת ב"שלטר" את חוויותיה מכלא קציעות ששהתה בו עם אמה ואחיה. ב"שווים" יושב פארוק, בן 15, באמצע כיכר המושבות התל-אביבית ההומה אדם ומדקלם את השיר "שווים" של רן דנקר ועילי בוטנר ("אתה לבן, אני שחור"). "עד מתי", סרט עלילתי שכתבו וביימו כמה מהנערים, מגולל את סיפורו של יונס, בן 18, ותלאותיו במטבח של מסעדה תל-אביבית יוקרתית.
בכוח המצלמה
"מתוך קובץ הסרטים עולה תמונת מצב מורכבת וקשה המבטאת את החוויות האישיות של בני הנוער החיים בינינו בגפם ללא זכויות בסיסיות - ללא מעמד חוקי, ללא מסגרת חינוכית פורמלית, ללא זכויות רפואיות או סוציאליות, ללא תנאי לינה וקיום בסיסיים ורשת תמיכה", אומרת הצלמת קרן מנור, חברת אקטיוויז'ן. הפרויקט, לדבריה, משמיע את קולם של אלו שבדרך כלל נתפשים כמושא הסביל בעולם האמנות: "העברת המצלמה לידי הפליטים משמשת לשינוי מערך הכוחות. יחד עם המצלמה ועם האפשרות לספר את סיפורם, הועברה לידיהם של בני הנוער תחושת כוח והעצמה במטרה להוביל לשינוי בחייהם ובחיי קהילתם, ליצור הזדהות וקרבה של החברה ולאפשר לפליטים לקבל זכויות אדם".
"איפה האו"ם שאמור לעזור לילדים לקבל חינוך ולתת משמעות לחיים, כדי שלא ייזכרו כל פעם מחדש במשפחה ובחיי הגיהנום שהיו להם", שואל סאדיק, בן 16, בסרט שיצר, הנקרא על שמו. "תיעדתי את המאמצים להשיג אשרה חוקית שתאפשר לי לצאת לרחוב בלי פחד ולעבוד", הוא אומר בפגישה עמו. "כשהציעו לי לעשות סרט היה ברור לי שזה הנושא הכי חשוב בחיים שלי כרגע. תיעדתי את הנסיעה שלי מתל-אביב ללוד ארבע פעמים כדי להשיג את הוויזה ואת המחשבות שעוברות בראשי כשאני נהדף ולא מצליח".
סאדיק בא לישראל לפני שנה. מדארפור ברח לבדו כשהיה בן 13. אביו מת בילדותו והוא השאיר מאחור אם ואחיות. עד היום לא הצליח ליצור עמן קשר ולדעת מה עלה בגורלן. הוא נמלט ללוב, חי שם שלוש שנים ומשם עבר למצרים ואחר כך לישראל, "כי שמעתי שבישראל יש זכויות לפליטים", הוא אומר בחצי חיוך. כיום הוא מתגורר במקלט לפליטים בנוה שאנן ולומד בכיתת אולפן שמפעילה תנועת הנוער העובד והלומד. "אני לא יכול לעבוד כי אני לא חוקי ואני תלוי באוכל שמגיע למקלט. אם זרים מביאים לנו אז יש אוכל, אם לא - אז אנחנו נשארים רעבים", הוא אומר. "עשיתי את הסרט כדי שאנשים יבינו את המשמעות של להיות פליט בישראל ללא זכויות. אנחנו ילדים, כמו כל הילדים, ומגיע לנו ללמוד, זכויות בסיסיות, אוכל, לינה".
האם הוא מאמין שהסרט ישנה את המציאות? סאדיק מהרהר ארוכות ואומר בפיכחון: "היה חשוב לי להראות את המציאות שלי לישראלים וזה מרגש כשזה מוצג בתערוכה, אבל אני לא באמת מאמין שאקבל ויזה ממשרד הפנים בזכות האמנות או הסרט שיצרתי".
חברו יונס בחר לתעד בסרטו "אני ואתה" את האולפן שבו הוא לומד עברית. "זה כל מה שיש לי בחיים היום", הוא אומר בעברית רהוטה שרכש שם. "חשוב לי ללמוד רפואה", הוא מוסיף, "ולחזור לאפריקה ולהציל אנשים חולים. יש הרבה מלחמות, מוות וכאב בחלק הזה של העולם ואני רוצה לחזור הביתה ולעזור".
בסרט "משאל רחוב" יוצא איסמעיל, בן 16, לרחובות נוה שאנן והתחנה המרכזית החדשה ומראיין את תושבי השכונה על בעיית הפליטים. "לא באנו לפה לעבוד. באנו לחפש הגנה. אנחנו מפחדים להסתובב מחוץ לבית", אומרים הפליטים. ולצד זאת נחשפות הבורות והאדישות של התושבים: "אני לא מתמצאת. אני לא מכירה. ממש לא מכירה. הם מחפשים עבודה? פרנסה? אני באמת לא יכולה לענות לך עכשיו, יש מלחמה בישראל וזה מה שמעניין אותי עכשיו", אומרת לאיסמעיל עוברת אורח ישראלית. כשאיסמעיל מספר לתושבים שאין להם ויזה, עבודה וסיכוי לרכוש השכלה, התושבים נותרים אדישים. ניכר שאינם מבינים מה ההבדל בין פליט לעובד זר.
ארץ כפולת פנים
נקודת המוצא של התערוכה שבה מוקרנים סרטיהם של הנערים בהנחיית קבוצת אקטיוויז'ן, ספרו של נחום גוטמן, מחזירה את הסיפור 75 שנה לאחור.
"יום אחד, בקיץ 1934, התקשר מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל-אביב הראשון, לידידו הצייר נחום גוטמן, שהתגורר ברחוב אחד העם, ואמר לו: הייתי רוצה שתצייר בשבילנו פורטרט של גנראל סמאטס, מידידי ישראל הגדולים. כבר כתבתי לו והוא ענה לי בחיוב. התהיה מוכן לנסוע לדרום אפריקה לשם כך? נחום גוטמן שמח מאוד להצעה - תמיד חלם להכיר את יבשת אפריקה ואת חיות הבר שלה - והסכים לצאת מיד לדרך. מסעו ארך שבעה חודשים תמימים.
"בתל-אביב יצא לאור העיתון 'דבר לילדים' שנחום גוטמן היה המאייר שלו... מה יעשה עורך עיתון שהמאייר שלו נוסע למסע ארוך כל כך? 'נרגיש בחסרון ציוריך' - אמר לו העורך, יצחק יציב - 'אבל תוכל, אולי, לשלוח לנו מכתבים מן הדרך, בהם תצייר את המראות שתפגוש. כולנו נשמח למכתביך!'... ואכן כך היה: נחום גוטמן שלח למערכת עיתונו בתל אביב מכתבים מצוירים מאפריקה, בהם תיאר, בציור ובכתב, את חוויותיו ממסעו בארץ הרחוקה. בספרו התבסס על אנשים אמיתיים שפגש במסעו, אך המציא עלילה ספרותית, המספרת על הרפתקה בג'ונגלים של אפריקה, בחיפוש אחרי אוצרו האבוד של לובנגולו מלך זולו".
כך מגולל אוריאל אופק בספרו "מרובינסון עד לובנגולו" (הוצאת מסדה, 1973) את סיפור ההרפתקה האפריקאי של גוטמן, שהתפרסם תחילה בהמשכים בעיתון "דבר לילדים" וב-1939 יצא לאור כספר. לימים יצא לאור בשש מהדורות, הוקלט והיה השראה למחזה, לאופרה לילדים ולסרט מצויר. ב-1976 קיבל נחום גוטמן את פרס ישראל על תרומתו לספרות הילדים בארץ.
"יבשת אפריקה, שנחום גוטמן נסע אליה באמצע שנות השלושים של המאה שעברה וכתב בהשראתה את ספרו 'בארץ לובנגולו מלך זולו', היתה ארץ כפולת פנים", אומרת טלי תמיר, אוצרת מוזיאון נחום גוטמן לאמנות. "ישנה אפריקה של הג'ונגלים ושל הספארי, של הגברים ושל הציידים - ממלכה עתירת דמיון שגם בעידן הפוסט-קולוניאליסטי מעוררת עדיין פנטסיות תיירותיות רומנטיות על הרפתקאות קסומות, לצד אפריקה האחרת: ארץ שדופה וענייה, שתושביה מופקרים לרעב, למגיפות ולמלחמות פנימיות, יבשת שמשאביה מנוצלים עד תום על ידי המערב השבע".
התערוכה "הניצודים" מתמקדת בדמותו של האדם השחור, האפריקאי בן זמננו, שמצבה העגום של מולדתו מאלץ אותו לנדוד בעולם ולחיות בו כפליט, גולה, לא אחת נרדף וניצוד. בתערוכה מציגים מיצירותיהם רענן חרל"פ, עדה עובדיה, דינה כהנא-גלר, מירה צדר, דנה יואלי, עמי פייצ'ביץ וקבוצת אקטיוויז'ן. "זו לא תערוכה אנתרופולוגית המנסה לייצג את 'האפריקאי האקזוטי' ומבקשת להתבשם מפראותו של הפרימיטיוויזם", אומרת מעין שלף, אוצרת גלריה "קו 16", שהוזמנה לקחת חלק בפרויקט "הניצודים" כאוצרת אורחת.
האם ייצוג השחור בספר "בארץ לובנגולו מלך זולו" ובציוריו של נחום גוטמן אינו מתפרש היום כייצוג גזעני? טלי תמיר: "הספר הזה נכתב מתוך נקודת המבט של שנות השלושים, שלא היתה פוליטיקלי קורקט ואכן הציגה מבט קולוניאליסטי. השחור בכתיבה של גוטמן מוצג כאדם נאיווי, פשוט, המדבר בשפה לא מובנת, והעלילה מובלת על ידי ארבעה גברים לבנים, אבל באחד המקומות בספר גוטמן כותב באמפתיה על גורל העבדים האפריקאים. כשהוא יושב מתחת ל'עץ העבדים', הוא מציין: 'אדם שצבע עורו שחור לא היה אדם בעיניהם, כי אם חיה, בהמה... לא לחינם מנהמת פה הרוח ביבבה'. כלומר, מצד אחד הספר משקף את המבט הלבן, הקולוניאליסטי, ומצד אחר יש בו אמפתיה לשחורים. זה דומה לאמביוולנטיות שיש בציוריו של גוטמן ביחס לערבים בארץ ישראל - מצד אחד הוא מתנשא עליהם ומצייר אותם אוכלים אבטיח על הרצפה, מצד שני ניכר שהוא מחבב אותם ומתייחס אליהם באהבה ובחיבה ושהם נוכחים בציורים שלו".
מעין שלף מוסיפה: "לא חששנו לחשוף את הצד הזה ולהתמודד אתו. התערוכה מבקשת להזכיר שאפריקה והמערב משקפים זו את זה כמראה, כפי שכל אדם מכיל בתוכו את ה'אחרות' ואת ה'שחורות'".
אפריקה נבחנת בתערוכה דרך מבטם של אמנים ישראלים עכשוויים. עמי פייצ'ביץ', שביקר באפריקה לפני כעשר שנים וחזר אליה בציוריו בשנה האחרונה, מתאר ילדים משוטטים ללא מטרה וללא בית. נופי אפריקה שבו ועלו בו בהקשר לעזובה של מחנות הפליטים של עזה ובהשראת הילדות חסרת הסיכוי שם, הוא אומר. עדה עובדיה מציירת ומפסלת דמויות שחורות שתווי פניהן מוגזמים, תואמים לדימוי הסטריאוטיפי של האדם השחור כפי שצויר בשנות הארבעים והחמישים. בעולמה הכל נעטף בעור השחור: איש השלג הלבן, דוגמניות זוהרות ממגזין אופנה. אפילו בקטלוג הרהיטים של חברת איקאה התנחלו רוחות רפאים שחורות. מירה צדר מציירת את דיוקנם של פטריק, פליט מקונגו המנקה את ביתה, ושל דניאל האריתריאי, בוגר אוניברסיטה המועסק כסבל. רענן חרל"פ יצר מעמוד טלפון זרוק שמצא ברחוב פסלים פשוטים לכאורה של רפסודה ומדורה, המסמלים הימלטות והישרדות.
לדברי קרן מנור, "אם יש מקום לתערוכה שעוסקת באפריקה ובייצוג האחר, הרי זה רק אם היא מחברת את הדיבור האמנותי למציאות ומצליחה לעורר את הציבור למשהו דחוף, מהותי וקיומי שקורה עכשיו. בהרבה תערוכות הדיון נשאר בתחום המוזיאון. הקרנת הסרטים של בני הנוער הפליטים במסגרת המוזיאון מספקת חיבור ייחודי למציאות שקורה פה".
