אהוד ברק אמר פעם בגילוי לב: "אילו הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור". אילו הייתי אני פלסטיני, בכל גיל, הייתי מכריז מלחמת חורמה על כל ארגוני הטרור ונענה לתביעתם של היהודים להכיר במדינת ישראל כבמדינת העם היהודי. זאת ועוד, כמתנת יום הולדת למדינת העם היהודי, במלאות לה 61, הייתי מודיע שאני מכבד את הכרזת העצמאות שלה מה' באייר תש"ח. כל זאת בתנאי שכל עקרונותיה, עד האחרון שבהם, יחולו על כל השטחים שבשליטתה של מדינת העם היהודי. עד השעל האחרון.
מדינה ריבונית שתובעת מעם אחר להכיר בזהות הלאומית שלה, אינה יכולה לצאת ידי חובתה בלא שתציג מפה שעליה חלה ההגדרה העצמית שלה. לפתרון של שתי מדינות לשני עמים אין ערך רב כל עוד לא נלווית אליו הסכמה, ולו גם עקרונית, על מיקומו של הגבול שיפריד ביניהן. והנה, אותו ראש ממשלה יהודי, שדורש מהפלסטינים להכיר במדינת ישראל כבמדינת העם היהודי, מחק באחת את הגבול הזה. בנימין נתניהו הודיע לעמיתו הצ'כי, מירק טופולנק, כי "אם ישראלים לא יוכלו לבנות בתים בגדה, גם פלסטינים לא צריכים לבנות". לפי עקרון הדדיות, שהיה מאז ומתמיד נר לרגליו של נתניהו, כל פלסטיני, כמו כל יהודי, מוזמן מעתה לבנות את ביתו בכל אתר, בין הים לירדן.
העיקרון הזה מחייב עדכון של ההגדרה "אדמות מדינה", שמילון הכיבוש הישראלי תירגם אותה ל"אדמות מדינת ישראל" והלקסיקון הפוליטי הפך אותה ל"התנחלויות יהודיות". לו אני פלסטיני, הייתי דורש אפוא לפתוח לפני את המכרזים להקצאת אדמות בכל שטחי הגדה ומזרח ירושלים. הייתי מודה לנתניהו על תוכנית "השלום הכלכלי", אך תובע תחתיה מממשלת העם היהודי את אותם תקציבי פיתוח והקצבת מים שהיא מעניקה לאזרחיה היהודים. וכמובן, הייתי מצפה שהיא תחזיר לי בלא דיחוי את האדמה הפרטית שלי, שנהפכה למאחז "לא מורשה".
לו הייתי פלסטיני, הייתי חותם בשתי ידיים על הסעיף בהכרזת העצמאות, שבו מדינת היהודים התחייבה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947. זו אותה החלטה שקבעה שירושלים, בית לחם וסביבותיהן יוכרזו כשטח נייטרלי בפיקוח האו"ם, עם ממשל שיורכב ממועצה שחבריה ירושלמים ומושל זר שימונה מטעם האו"ם. לו הייתי פלסטיני, הייתי מאמץ את קריאתה של הכרזת העצמאות הישראלית "לבני העם הערבי, תושבי מדינת ישראל, לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".
בהכרזת העצמאות (הקרויה בטעות "מגילת העצמאות") כתוב, שמדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת "כל תושביה", ותהא מושתתת על יסודות "החירות, הצדק והשלום". הובטח גם שהיא "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". משמע, כדי לזכות בשפע השוויוניות הזאת, פלסטיני חייב להיות אזרח של מדינת העם היהודי. כידוע, אלה מהם שחיים מעבר לקו הירוק, וכמובן הפליטים בפזורה, אינם נהנים מהזכות הזאת. בהצהרת העצמאות שלו, בנובמבר 1988, אש"ף הכריז שהוא מסתפק במדינה פלסטינית בגדה, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים. לו אני פלסטיני, הייתי גונז את "זכות השיבה" ותובע שוויון זכויות במדינת העם היהודי.
לו הייתי פלסטיני, הייתי מפרק את הפיקציה המכונה "רשות פלסטינית", שם קץ להצגה הקרויה "תהליך שלום" ומסלק את "המדינות התורמות". במקום להיאבק על זכותי להגדרה עצמית, הייתי לומד עברית ומתרגם לערבית את הסיסמה "בלי נאמנות אין אזרחות"; כשימלאו לישראל מאה שנה, אם לא הרבה לפני כן, היא תהיה השפה השלטת במדינתו של העם היהודי. למזלו של נתניהו, פלסטינים וגם ישראלים רבים מדי מדברים בשפתו של אהוד ברק.
