האפיפיור יוחנן פאולוס השני התקבל בארץ באהדה, פה ושם בהתלהבות השמורה לכוכבי פופ. הוא שידר חום. בנדיקטוס ה-16 משדר משהו עצור מאוד, כמעט צונן. במקרה הטוב ישאיר אחריו אדישות, לא עוינות. הנאום אתמול ב"יד ושם" היה מפתיע, בעיקר מפני שאפשר היה לצפות שחשמני הוותיקאן יכינו לבוס שלהם נאום חכם יותר.
פעם, אולי בעוד 500 שנה, כשארכיון הוותיקאן יפתח לעיון את התיקים המתעדים את ההכנות שנעשו לקראת הביקור הזה, אפשר יהיה ללמוד מטיוטות הנאום כיצד קרה שהתוצאה הסופית היתה מאולצת כל כך. אין דבר קל יותר מאשר להראות זעזוע אמיתי כשמדברים על השואה, להזדהות עם הסבל, הכאב והאבל. אם אין עושים זאת - סימן שכך החליטו. שום פעמון כנסייה לא היה חדל מלצלצל אילו אמר האפיפיור משהו על האנטישמיות הנוצרית, אפילו לא היה אומר בפירוש שבלעדיה גם הנאציזם לא היה זוכה לתמיכת העם הגרמני. מה שאמר על השואה נשמע מחושב מדי, דיפלומטי מדי, מקצועי מדי: הוא הציע "חמלה", שהיא לכמרים מה שאספירין הוא לרופאי משפחה.
אנשי "יד ושם" מיהרו להביע "אכזבה" על כך שהאפיפיור לא הזכיר את הגרמנים. מטבע הדברים ייחסו זאת למוצאו. האמת היא שתרבות הזיכרון הישראלית התלבטה לא מעט אם לזהות את הרוצח וכיצד. לפעמים אין מזהים אותו כלל, כמו בתפילת אל מלא רחמים שקדמה לדברי האפיפיור. שמעון פרס אף אמר אתמול ש"השואה ההיטלראית", היא מונח בעייתי למדי שלא מומלץ לחזור עליו. הכוונה היא כמובן להימנע מהעלבת העם הגרמני כולו. בטקסי "יד ושם" אומרים בדרך כלל: "הגרמנים-הנאצים ועוזריהם". כמה פשוט ונכון היה זה אילו היה מאמץ הוותיקאן את הנוסח הזה, כפי ששם בפי האפיפיור את המונח העברי "שואה".
האפיפיור מודע לאחריות ההיסטורית המוטלת עליו כגרמני וכנוצרי. הוא תמך בביטול ההתיישנות על פשעי נאצים בגרמניה וכבר ביקר פעם ב"יד ושם". לא פעם הביע אהדה ליהודים ולישראל. אך בנאומו אמש אמר משום מה שהיהודים "נהרגו", כמו היתה זו תאונה מצערת. לכאורה זה לא חשוב; בישראל אומרים לפעמים "נספו". הישראלים אינם זקוקים לאפיפיור כדי שיספר להם מה היתה השואה והשמדת היהודים היתה כיום לקוד אוניוורסלי של רשע מוחלט. אולם המלה שהאפיפיור בחר להשתמש בה מעניינת מפני שמישהו בקרית הוותיקאן החליט להגיד "נהרגו" ולא "נרצחו" או "הושמדו". הרושם הוא שחשמני הוותיקאן התווכחו ביניהם אם "מגיע" לישראלים שהאפיפיור יגיד "נרצחו" והחליטו שרק "נהרגו" מגיע להם. זה נשמע קטנוני. גם השימוש החוזר במונח "טרגדיה" נשמע כמו ניסיון להימנע מלהגיד את הדבר האמיתי.
הקמצנות המילולית שהפגין אמש האפיפיור נוטלת כמובן גם ממשקלן של המלים שיכול היה להגיד ואולי עוד יגיד על סבלם של הפלסטינים. אילו אמר מה שצריך היה להגיד על השואה, יכול היה להגיד יותר גם בגנות הפגיעה השיטתית שישראל פוגעת בזכויות האדם של תושבי עזה והגדה. "שתי מדינות" זה לא הרבה, אפילו בימי נתניהו, שגם את שמו לא הזכיר האפיפיור בעת נאומו אצל הנשיא. השם הופיע רק בתרגום הרשמי של הנאום ששודר בטלוויזיה; ברגע הקובע התבלבל האפיפיור ואיכשהו הבליע את השם המפורש.
מגמת הנאום ב"יד ושם" היתה להדגיש את הלקחים האוניוורסליים של השואה וזה, כמובן חשוב; בישראל עוד לא למדו לעשות זאת במידה מספקת. מורשת השואה מחייבת כל אדם להילחם בגזענות ולהגן על זכויות האדם. היא מחייבת כל חייל לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל. אך אפילו את הלקח האוניוורסלי של השואה בחר האפיפיור לנסח במלים מופשטות, שמקומן אולי באולם ההרצאות של פרופסור גרמני לתיאולוגיה, אך בעידן האינטרנט הן בנאליה ללא משמעות.
