אלג'יר
רוני סומק. הוצאת זמורה-ביתן, 62 עמ', 69 שקלים
דומה שרוני סומק הוא אחד המשוררים העבריים החיים הנקראים והפופולריים ביותר בישראל בעשור האחרון. לפופולריות שלו אין קשר לעמדתם של מבקרי ספרות בולטים (אולי מכיוון שאין בעשור האחרון מבקרים בולטים המסוגלים להכתיר משוררים מרכזיים), או להלחנה של שיריו ("סולו עראק" ו"גן עדן לאורז" הולחנו בצורה יפהפייה על ידי יאיר דלאל), דברים שבעבר הכריעו את מידת הפופולריות של משוררים. הפופולריות של סומק קשורה הרבה יותר לנכונותו להיות "סוכן נודד" של השירה ושל שיריו בכל מקום, כל ספרייה, בית ספר, בית קפה, בית כלא או בית אבות, כל קהל; ובעיקר היא מחוברת לאמונתו שהשירה היא אמנות אשר צריכה להימצא בתקשורת עם הקהל הרחב, ולא רק עם אותו קהל קבוע ומצומצם של השירה המונה אולי 300 או 400 אנשים, אמונה שרבים מבני דורו ומבני הדור שאחריו ויתרו עליה.
כך, למשל, אחד השירים בספר החדש, "גול ברגל שמאל", לזכרו של כוכב הכדורגל ההונגרי פרנץ פושקאש, פורסם טרם כינוסו בספר במוסף הספורט בעיתון ולא במוסף הספרות, ושיר אחר, "כשתמצאו אותי מקופלת בתוך מזוודה", שנכתב בעקבות רציחת רוז פיזם והטבעת גופתה בתוך מזוודה בנחל הירקון, הוקרא בטלוויזיה בימי החיפושים אחריה. המשורר כמובן אינו מבקש להחליף את הכתבים בתפקיד הדיווח על המציאות, אבל אליבא דסומק גם אין המשורר צריך לחמוק מן ההווה ולהתרחק ממנו לטובת איזה נצח חמקמק. המשורר חי בתוך זמנו, בדיאלוג עם אנשי זמנו, וכך בספרו החדש סומק יודע גם לצטט מישהי שישבה לידו באוטובוס (בשיר "בלוז הירייה הסלולרית בקו 30"), ולהפגיש את מלותיה עם פסוקי שיר השירים, וגם להיות בדיאלוג עם משוררים אחרים, כגון המשוררים סרגון בולוס ומקס ז'קוב.
בראשית כתיבתו של סומק השימוש שעשה בתרבות הפופולרית היה מהפכני, וסימן את כניסתו של דור חדש לעולם השירה, דור שמקדיש שירים למרילין מונרו. אבל כמובן שאין כתיבה על מרילין מונרו ב-1976 ככתיבה על אודותיה ב-2000, ועתה היא מסמנת לא את כניסת הקולנוע האמריקאי החדש אל השירה העברית (וראו גם בספרו הקודם, "מחתרת החלב": "נולדתי ביום בו הומצא הקולנוע. בגלגול הקודם/ הייתי המקל של צ'רלי צ'פלין" (מתוך "28 בדצמבר"), אלא את הגעגועים לעולם הנעורים.
בספר הראשון, "גולה", כתב סומק קינה על מותה של מרילין מונרו: "כל כך הרבה גלולות שינה מתפזרות/ מהעיניים הקרועות של מרלין" ("למרלין מונרו"), ובספר החדש, בתוך זיכרון שיחת נעורים לפני נשיקה בבית הספר החקלאי, מופיעה שמלתה ונהפכת לסמל, וכאשר "מתחת/ לכפות הרגליים אפשר היה לשמוע איך/ בצינורות ההשקיה ממתיקים המים/ סוד לאדמה" ("בלוז הנשיקה השלישית"), ממתיק הנער לנערה סוד, שאם ישתלו באדמה מאוורר "תוך דקה תצוץ השמלה המעופפת של מרלין מונרו".
•
שירתו של סומק נפתחה ב"שיר געגועים", והדגימה את יכולתו המופלאה של המשורר לשלב געגוע באירוניה ובחוסר פאתוס: "אני מתגעגע לקפיצות הקרקסיות/ שסבא היה קופץ כדי לעבור/ ממדרכה אחת למדרכה שנייה./ שם, על המרצפות שקפאו בקור/ ברציף הרברט סמואל... היכן שסבא היה מדבר/ וחולם, חולם ומדבר. עכשיו/ אני לא זוכר על מה... היכן שהיינו מדברים כל אחד בשפה אחרת על אותן ילדות" (מתוך "גולה"). עם הזמן שחלף געגועיו של סומק פונים מסבו, ומאביו ש"היה מנעול שתיקה על/ דלתות שפתיו,/ מאז מותו אני עוקב אחריו במושבים האחוריים/ של קו 61" ("בלוז על החיים שכמעט היו חיי", מתוך "המתופף של המהפכה"), אל ילדותה של בתו, ובשיר בספר החדש הוא מצהיר: "אני אורז את מזוודות הפרידה/ מילדותך" ("עצה שישית לילדה רוקדת").
סומק עומד הפעם לא מול תום ילדותו שלו, אלא על על סף תום הילדות של בתו, ונושא את "נאום האב למחזרי בתו". הוא מלמד אותם כי ידה היא "משולש זהב/ שצלעותיו: כרים עבדול ג'באר, מוצרט/ ואלוהים", ומסכם עם עצמו כי "ככה זה. אתה מוליד ילדה ליד שאריות הפרדסים/ בפתח תקוה, מגדל אותה קרוב לחיות המפהקות/ בספארי של רמת גן, והנה שטיחי מדבר נפרשים/ מתחת לרגליה" ("גמלים"). וברגע הזה מתעורר בו הרצון לאפשרותה של בת נוספת, בשיר הנושא את שם הספר, "אלג'יר": "אם היתה לי עוד ילדה/ הייתי קורא לה אלג'יר,/ ואתם הייתם מסירים בפני את הכובעים הקולוניאליים/ וקוראים לי אבו אלג'יר"; השירה מסוגלת להכיל את קריאת האב אחר בתו השנייה, שעוד לא נולדה, שתשוב הביתה, כקריאת הרגעה מול צאתה של הבת הראשונה: "אלג'יר, בואי הביתה, ותראי איך אני צובע את קיר המזרח/ במברשת השמש".
•
המוסיקה ליוותה תמיד את שירתו של סומק, הן המוסיקה הערבית, של אום כלתום, מוחמד עבד אל-והאב, פיירוז וסלימה מ?רד, והן המוסיקה האנגלוסקסית של הבלוז, בוב דילן, אלוויס והחיפושיות, ובספר החדש הוא מקדיש שיר לזכרו של נגן הע?ד העיראקי יוסוף אל-עוואד, שהיה אגדה מוסיקלית בחייו, ונפטר ברמת גן, שבו הוא משווה את העוד לאחורי אשה ("תקאסים"). בשירים קודמים המוסיקה הערבית היתה גם סוד, והוא ידע להסביר: "אולי לא צריך לספר את זה,/ אבל אמא שלי בכתה כשלפתע שמעה את/ 'קליאופטרה'./ אז מי אתה אדון עבד אל-והאב שתיקח מלכה מצרית/ מספר ההיסטוריה ותתרגם אותה לדמעות בספר/ הזיכרונות של אמי./ ואת, קליאופטרה, שוברת לבבות בפוקר הנוסטלגיה/ ברחוב קטן ברמת גן, האם את זוכרת... את הגרונות שחנקת/ בבתי הקפה של בגדאד ואת הרוח שהיכתה בדלתות/ שחרקו צירים על מפתן בטן שהסתירה סוד" ("סוד", מתוך "המתופף של המהפכה"). אבל סומק ידע גם תמיד להזהיר: "לא צריך לייחס למוסיקה/ רק אפשרויות של געגוע או כאב" ("טרף הלב", מתוך "אספלט").
כאשר סומק מספר על "נדודי השינה של המשורר העיראקי סרגון בולוס בעיר לודב שבדרום צרפת", הוא מסיים ואומר: "הדלק שהבעיר חלומות המשיך לזרום/ במנועי המטוסים שהפציצו/ את קבר אביו,/ שם על האדמה ממנה / המריאו חייו", ואי אפשר לשכוח שחייו המריאו גם הם בעיראק, כפי שכתב עליהם בשיר בשם "בגדאד": "באותו גיר בו מסמן שוטר גופה בזירת הרצח/ אני מסמן את גבולות העיר בה נורו חיי./ אני חוקר עדים, סוחט להם מהשפתיים/ טיפות עראק ומחקה בהיסוס צעדי ריקוד/ של פיתה על קערת חומוס./ כשיתפסו אותי ינכו לי שליש על התנהגות טובה/ ויכלאו אותי בפרוזדור גרונה של סלימה מ?רד... הזיכרון הוא צלחת ריקה, מצולקת משריטות/ סכין על עורה" (בתוך "מחתרת החלב"); הזיכרון, שממנו דולה המשורר את המאורעות הראויים לשיר, מלא בצלקות, נרדף על ידי אלימות הסכין בשיר שהתחיל ברצח ובירייה.
•
"אני אלוף העולם בפרטים לא חשובים/ ולכן לא אכתוב שהייתי שם" (מתוך "על עין הסערה"), כותב סומק, ואפשר לדמות שכך הוא מגדיר את המשורר, את המעשה הפואטי: המשורר יודע את הפרטים הלא חשובים, ויודע שמה שאחרים (ההיסטוריון, קריין החדשות, מפקד הצבא או ראש הממשלה) מזהים כ"פרטים לא חשובים", יכולים להיות הפרטים הכי חשובים בעבור החיים עצמם; המשורר לא יחשוף אמת מדעית, לא יכתוב על המאורעות הגדולים, לא יחליט על חייהם ומותם של אלפי אנשים, הוא רק יאיר בפנס המלים על אותם פרטים לא חשובים, שמישהו אולי הניח אותם בצל והפך אותם ללא-חשובים, יבלבל זמנים, אירועים ודמויות, כדי להקים לתחייה את אותם פרטים לא חשובים כסמלים, כאפשרויות מחודשות לקוראיו. המשורר יודע, בשונה מהסופר והפוליטיקאי, להתגבר על רצון ההרחבה, הרצון לזכות בכל המאכלים, הסוכריות, הכפתורים, המלים, כי דווקא בברירה ביניהם נולד השיר; על כן "משוררים תולים ראשי שורות על עמודי שלכת" (מתוך "סונטת המסתפקים במועט"), יודעים כי "די בעץ אחד בשביל לספר את כל היער".
בספרו החדש והיפהפה של סומק יש פחות תל אביב (אם כי הירקון מופיע כתמיד, וכך גם האספלט), ויותר יפו, קהיר, אלבניה, רמת גן ופתח תקוה, פחות אלכוהול (בספרו השני "סולו" כתב: "במחזור האלכוהול שלי זורם גם דם") ויותר אבהות, אך כתמיד גודשות את הספר דמויות שהמשורר מושיט להן שרים כמחווה, ומדור מיוחד אף מוקדש לשירי המסע, שלכל אחד מהם מתלווה רישום מעשה ידי המשורר, אשר יודע גם בהם כי די בנגיעות דיו מועטות לספר את פניו ופני השירים.
עתה, לאחר הופעת ספר שיריו העשירי של סומק, 33 שנים לאחר הראשון, יש לקוות כי כל שירתו תקובץ בכרך אחד (לאחר המבחר המצוין "גן עדן לאורז", שראה אור ב-1996), שיספר לקוראים את דרכו הארוכה והמורכבת, את השינויים וההמשכיות בשירתו, ואת העולם שהיא בוראת.
ספרו של אלמוג בהר, "אנא מן אל יהוד", ראה אור בהוצאת בבל |
