איך מצא עצמו במאי תיאטרון מוערך במעצר בית עם אזיק אלקטרוני אחרי שיצא להפגין נגד ברוך מרזל באום אל פחם? סמיח ג'בארין, ערבי-ישראלי ופעיל פוליטי, מטפס על קירות מאז יום הבחירות. המוזות אמנם לא שותקות, אלא ששום ערב ב"צוותא" לא יכול למחזה האבסורד של מערכת המשפט
* מתוך "עינייך", שירן של מירה עוואד ואחינועם ניני באירוויזיון
לפני שבועיים נפל אביו הקשיש של סמיח ג'בארין, מחמוד, התגלגל במדרגות התלולות שיורדות מהכניסה לבית אל החצר הקדמית ושכב על הארץ חסר אונים. ג'בארין היה בתוך הבית כששמע את אמו, רסימה, זועקת לעזרה. הוא בא בריצה, נעמד בראש גרם המדרגות. אם יירד למטה לעזור לאביו, חשב, ייתכן שהאזיק האלקטרוני הצמוד לרגלו הימנית יצפצף ויזעיק אל הבית את המשטרה. הוא היסס לרגע, אבל מיד התעשת וירד במהירות למטה.
הפעם האיר לו המזל פנים. אביו שכב בתחום התנועה המותר והסירנה היחידה שנשמעה בשכונה באום אל פחם היתה של האמבולנס. שבוע אחרי כן, שוב היתה פאניקה. בחצר הסמוכה, השייכת לאחיו חליל ג'וואברה, התמוטט עץ שהפיל בדרך את קו הטלפון. התעורר החשש שהאותות האלקטרוניים מהרגל של ג'בארין יגיעו למוקד מקוטעים או לא יגיעו כלל, חלילה, ומישהו יגיע למסקנה שמדובר בבריחה. "התחלנו להתקשר לשם בהיסטריה", אומר ג'בארין, "אמרנו להם שיירגעו, שהכל בסדר, שזה רק עץ".
סמיח ג'בארין במעצר בית באום אל פחם. על כתב האישום חתומים תשעה עדי תביעה - כולם שוטרים
ג'בארין (40), יליד אום אל פחם ותושב יפו בימים כתיקונם, הוא איש תיאטרון ופעיל פוליטי - ביחד ולחוד. צ'ה גווארה מקומי, מעריץ את המהפכן הקובני יליד ארגנטינה. הוא יוצא להפגנות לבוש כמו לתיאטרון, לרוב עם אחת החולצות מאוסף צ'ה שלו שגולת הכותרת בו היא ברט עם כוכב מביקורו בקובה. הוא עדיין רווק, מנסה להסתיר את גילו: "אצלנו לא מקובל שבגיל כזה אנשים עוד לא נשואים". ההורים לא לוחצים? "קצת, אבל הם מבינים שיש לי דברים אחרים בראש".
בהפגנה האחרונה באום אל פחם, בלהט העניינים, נעלם הכובע. ג'בארין התאבל עליו לרגע, אבל כשמצא את עצמו בבית המעצר בכלא הקישון הבין שזו צרה פעוטה יחסית לאלו שעוד יבואו.
הכל התחיל ביום הבחירות, 10 בפברואר. אנשי הימין הקיצוני ובראשם ברוך מרזל הודיעו על כוונתם להתייצב באחת הקלפיות באום אל פחם, על מנת להשגיח על טוהר הבחירות. באום אל פחם חשבו שזו פרובוקציה לשמה ("זה אבסורד", אומר ג'בארין, "רק מטורף יכול לחשוב שיהיו כאן קולות לאיחוד הלאומי"). הרוחות
ג'בארין בעת מעצרו ביום הבחירות. על חלק הגוף העליון שלי היו המג''בניקים ועל התחתון אלות
צילום: יותם רונן / אקטיבסטילס
התלהטו, ובשבועות שלפני הבחירות דובר על התארגנות להפגנת מחאה ענקית בהשתתפות ראש העיר, חברי כנסת ונכבדים ערבים.
ג'בארין לבש מעיל, חבש את הכובע, ויצא השכם בבוקר הבחירות לפגוש חברים ולהתכונן. "עמדנו בכניסה לעיר ושתינו אספרסו", הוא מצייר בחיוך רחב תמונה פסטורלית. "ואז התקרב אלי קצין משטרה, מישהו שמעולם לא ראיתי. רק אחר כך התברר לי שזה מפקד המרחב הצפוני של משמר הגבול, ניצב-משנה אורי מור יוסף". שלוש פעמים ייפגשו השניים ביום הזה. "בפעם הראשונה בשש וחצי בבוקר הוא התקרב אלי מאוד, פרץ את האאורה שלי ואמר: 'אני שם עין עליך'. אמרתי: 'סבבה, גם אני שם עין עליך'. בפעם השנייה הוא שוב בא אלי, באותו מקום, ואמר: 'הפעם אתה נכנס חזק'".
למה דווקא אתה?
"אני פעיל פוליטי, חבר בתנועה 'אבנאא אלבלד' (בני הכפר, תנועת שמאל רדיקלי של פלסטינים ישראלים). אולי בגלל זה".
בסביבות השעה שמונה בבוקר הודיעו מהמשטרה שמרזל לא יגיע, האנשים התחילו להתפזר. ג'בארין הזמין את כל החברים והחברות שלו, שבאו במיוחד מתל אביב ומיפו, לארוחת בוקר בבית הוריו. אבל שעתיים מאוחר יותר עברה מפה לאוזן שמועה שבמקומו של מרזל הגיע, בחסות הלילה והמשטרה, ח"כ אריה אלדד והוצב בקלפי בבית הספר אל-ראזי. בהתארגנות ספונטנית, החלו התושבים לזרום לכיוון בית הספר.
"עברו אולי 13 שניות מהרגע שהגעתי ומיד הקיפו אותי שבעה מג"בניקים, שכל הזמן היו סביבי. אני לא יודע למה", אומר ג'בארין. "התנהגתי למופת. בדרך כלל אני מאוד קולני בהפגנות, אבל דווקא בהפגנה הזאת לא היה לי מגאפון ורק פעם אחת שרנו ביחד. השוטרים עשו פרובוקציות נגד ידידה שלי וראיתי
עם האנסמבל acts בשטוטגרט, 2005. יש בי שילוב בין האהבה לתיאטרון ותשוקה לפוליטיקה
שהיא נדלקה, אז לקחתי אותה הצדה ואמרתי לה 'תעמדי מאחורי'. ניסיתי להרגיע, אז עלי אומרים שאני פרובוקטור?"
צילומי הסטילס שצולמו על ידי סוכנות צילום במהלך ההפגנה מאששים את טענתו. הוא נראה בהם עומד, יוצר מגאפון טבעי עם ידיו וצועק משהו. בשלב מסוים העניינים התחממו: "פתאום מצאתי את עצמי שוכב על הארץ ומכל הצדדים הרביצו לי עם אלות, בעיקר ברגליים. על חלק הגוף העליון שלי היו המג"בניקים והיס"מניקים ועל התחתון אלות. הייתי בשוק". ואז התרחשה פגישתם השלישית של ג'בארין ומור יוסף: "הוא פילס לעצמו דרך בגוש המג"בניקים, רכן מעלי, הצביע ואמר: 'הוא מרגע זה עצור'. זה תמוה, בדרך כלל אומרים מעוכב. אני הרגשתי כאילו כבר תפרו לי תיק". הדבר הבא שהוא זוכר זה את הניידת מבפנים.
יחד עם ג'בארין נעצרו עוד 28 אנשים - כולם חוץ מאחד שוחררו עוד באותו יום. הוא, לעומת זאת, הועבר מתחנת המשטרה באום אל פחם לעירון ואחר כך לעפולה, שם נחקר ונשלח למעצר בקישון. כמעט שלושה שבועות היה עצור שם. למחרת היה כבר כתב האישום מוכן: השתתפות בהתקהלות אסורה ותקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקידו. המשטרה דרשה מעצר עד תום ההליכים, עורכי הדין של ג'בארין, סלים ואקים וחוסיין אבו חוסיין, דרשו לשחרר אותו. הסוגיה נידונה בבית משפט שלום בחדרה בפני השופטת פנינה ארגמן, שהחליטה להשאיר את ג'בארין במעצר בית, כשאזיק אלקטרוני צמוד לרגלו.
המשטרה עירערה על קולת העונש, עורכי דינו עירערו על חומרתו, אך בבית המשפט המחוזי בחיפה השאיר השופט משה גלעד את ההחלטה על כנה: מעצר בית עד תום ההליכים. בתחילת אפריל התקיים דיון ראשון בכתב האישום, ג'אברין כפר באשמה. הדיון הבא נקבע לספטמבר - עד אז הוא אמור לשהות בבית הוריו תחת השגחתם של אחותו לאמיס ואחיו חליל, מובטל מעבודתו כעוזר במאי בתיאטרון העברי-ערבי ביפו ומלימודיו באוניברסיטת תל אביב, שם הוא מסיים תואר שני בתיאטרון.
ניר יונה, דובר מג"ב מרחב צפון, סירב להתייחס לנושא. "מאחר שהנושא נדון בבית המשפט לא נוכל להשיב על שאלות. העובדה שהוגש כתב אישום מדברת בעד עצמה".
סמיח, קצת ציונות
על אחד הקירות בסלון הבית באום אל פחם ממוסגרות תעודות סיום ודיפלומות של 12 ילדי משפחת ג'בארין: רופא, המטולוג ברמב"ם, עורך דין, שני רוקחים, עיתונאי בהמבורג, אחות סיעודית, מורה ועוד. הוא עזב לתל אביב אחרי בחינת הבגרות האחרונה: "התיכון היה בכניסה לעיר, לקחתי לבחינה באנגלית את התרמיל שלי ומשם נסעתי. לא חזרתי יותר הביתה".
בעיר הגדולה החל לעבוד במלצרות במסעדת "טורקיז" ביפו ואחר כך הפך לטבח בבית קפה פופולרי ברחוב גורדון. את שנותיו המעצבות עשה ג'בארין בגרמניה, שם למד קולנוע, עשה תיאטרון וספג את הפוליטיקה של המיעוטים. "רציתי לנסוע לשנתיים להתנקות בטיבט", הוא מספר, "עברתי בשטוטגרט כדי להיפרד מאחד החברים הכי טובים שלי שלמד שם הנדסה, והוא שיכנע אותי להישאר וללמוד. התחלתי ללמוד גרמנית, אבל לא היה לי מספיק כסף אז חזרתי לארץ. ב-98' חזרתי לשטוטגרט ללמוד קולנוע, ותוך ארבע שנים וחצי היה לי ביד תואר שני, תזה וסרט". נושא התזה: "תפקיד הצעירים בגרמניה בבניית התנועה נגד המלחמה בעיראק ובאפגניסטאן".
ג'בארין נשאר בשטוטגרט שמונה שנים, ובנוסף ללימודים עסק בתיאטרון. "השורשים שלי בתיאטרון", הוא אומר, "שיחקתי כבר מגיל 13 באום אל פחם. המרצה שלי לקולנוע, סטיוארט מרלו, הציע לי להקים איתו אנסמבל. קראנו לעצמנו acts, הוא כתב את המחזות ואני ביימתי. התחילו להכיר את השם שלי, ובגלל שעשינו בעיקר דברים פוליטיים פנו אלי וככה התקדמתי והתפרסמתי. בין היתר עבדתי בתיאטרון מקסים גורקי בברלין. ביימתי, שיחקתי וגם כתבתי. יש בי שילוב בין האהבה לתיאטרון ותשוקה לפוליטיקה. אני נמס בכל מה שקשור לאמנות. זה מה שמחזיק אותי בחיים".
בין השאר הוא השתלב בקבוצות שמאל רדיקליות, היה שותף להקמת ארגון בינלאומי נגד גלובליזציה ועסק רבות בהסברה נגד הכיבוש הישראלי. לקראת 2006 היה אמור לעבור לאנגליה לעשות תואר שני בתיאטרון: "המרצה שלי קישר אותי עם אוניברסיטה באנגליה, סידר לי שם מלגת לימודים. אבל אז התקשרה אלי הדיקנית והתנצלה, אמרה שהזמינה תלמידה מסרייבו והבטיחה לי את המקום לשנה הבאה. מאחר שכבר הייתי בטרנס של אריזה החלטתי לחזור לארץ ולעשות תואר שני כאן". אם לא היה במעצר עכשיו, היה ג'בארין מגיש את התזה לפרופ' נורית יערי: "אנלוגיה בין הנרטיב הישראלי בתיאטרון הפלסטיני לבין הנרטיב הפלסטיני בתיאטרון הישראלי".
בשובו מצא דירה ביפו, התחיל ללמוד באוניברסיטה ולהשתלב במילייה של אנשי תיאטרון. במקביל עסק בפעילות פוליטית ובין השאר אירגן הפגנות נגד הריסות בתים ביפו: "יש 497 משפחות שקיבלו צווים לצאת מהבתים. בזמן מלחמת 48' לקחו להם את הבתים שלהם, הכניסו אותם לבתים של עמידר ועכשיו עמידר רוצה שהם יקנו אותם. לרוב האנשים האלה אין בכלל כסף. אנחנו מנסים לגונן על המשפחות האלו כי אנחנו חושבים שזה לא ייעצר שם. הלכתי לבקש רישיון להפגנה ביפו ליום האדמה. הדבר שהכי שהרגיז את המשטרה היו דגלי פלסטין. השוטר בתחנת משטרה בסלמה בא אלי בדרך המפא"יניקית האוריינטליסטית ואמר: 'אנחנו רוצים לעזור, רוצים שתפגינו, אבל תגיד שם לבחורים, בלי דגלי פלסטין, מישהו יכול להתרגז, לזרוק אבן ואתם תפסידו'. לא הסכמתי בשום אופן, אז הוא אמר: 'דגל אחד בהתחלה ואחד בסוף'. אמרתי: 'לא, זה הדגל שלנו ומי שרוצה להרים דגל שירים'. בסוף הם נשברו".
בזמן המלחמה בעזה, בחורף האחרון, נעצר ג'בארין שלוש פעמים. "פעם אחת הוציאו אותי מהבית, לקחו אותי בליווי אופנועים למשטרה בסלמה. ניסו להפחיד אותי. השאירו את דלת החדר שבו נחקרתי פתוחה ולחדר הסמוך הביאו צעירים ערבים ושמעתי משם צעקות בערבית, כאילו מרביצים להם, חבל על הזמן. זה נורא הצחיק אותי. שלחו אותי למעצר בית ביפו לשלושה ימים באשמת הסתה לטרור. אחד החוקרים אמר לי אז: 'סמיח, קצת ציונות'. אחר כך הוזמנתי עוד פעמיים לחקירות ובפעם האחרונה הוזהרתי: 'עכשיו אתה הולך הביתה אבל אני מבטיח לך בפעם הבאה אתה משלם מחיר כבד'".
אבי צברי, דובר משטרת תל אביב: "הנ"ל נחקר מספר פעמים במרחב יפת"ח בחשד לביצוע עבירות פליליות. כחלק מתנאי הערבות הוזהר לבל יבצע אותן עבירות שוב".
יותר מ-600 עצורים
האזיק האלקטרוני במעצר הבית
צילום: יותם רונן / אקטיבסטילס
על פי חוק העונשין התקהלות אינה הפגנה ולא חייבת ברישיון, בתנאי שהמשתתפים בה אינם נושאים נאומים פוליטיים ואינם צועדים. הגבול בין התקהלות אסורה לבין מותרת על פי חוק דק ביותר - אסורה, פירושה שלושה אנשים לפחות שנפגשים למטרה משותפת, ואפילו כשרה, באופן שנותן לאנשים בסביבה יסוד סביר לחשוד שיפרו את השלום או שיעוררו אנשים אחרים להפר את השלום.
"סעיף הפרת השלום בעייתי", אומרת עו"ד עביר בכר מארגון עדאלה. "הוא נותן שיקול דעת למשטרה להחליט אם האנשים המתקהלים מתכוונים להפר את השלום. במיוחד בעייתי 'היסוד הסביר לחשוד', זה אומר שעוד לפני שהם עשו משהו אפשר לעצור אותם בגלל היסוד הסביר. בתקופת המלחמה בעזה, מספיק שאנשים עמדו בשקט על המדרכה עם שלטים, מבחינת השוטרים זו היתה עילה מספקת לפזר את ההפגנה".
עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, אומר שאלימות בהפגנות, גם כשהן מוגדרות כמשמרת מחאה שקטה שאינה טעונה רישיון, הנה תופעה נפוצה. "יש חוסר הבנה מוחלט של שוטרים אילו הפגנות טעונות רישיון ואילו לא", הוא אומר, "ובורות לגבי המצב המשפטי. פנינו לפני 25 שנה ליועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, והוא הוציא הנחיה מאוד ברורה שבה הוא מפרט מה מותר ומה אסור ומדגיש מהי משמרת מחאה שקטה, כשאנשים עומדים עם שלטים ולא חשוב מה מספרם, שאינה טעונה רישיון. אבל רוב השוטרים לא מודעים לזה, וברוב המקרים הם מורים על פינוי. ואז הכל תלוי בדינמיקה בשטח - הרבה פעמים נוצר חיכוך טעון שמידרדר בקלות לאלימות".
בעוד כחודש יראה אור דו"ח חדש של האגודה לזכויות האזרח ובו יפורטו ההתנכלויות להפגנות ולמחאה בתקופת המלחמה בעזה, וכל המקרים שבהם אנשים נעצרו שלא כחוק. בין העצורים היו גם מעט יהודים, אבל מספרם של ערבים-ישראלים היה גבוה וחריג במיוחד: למעלה מ-600 בני אדם. "בשנים האחרונות אנחנו רואים הידרדרות חמורה בחופש הביטוי, במיוחד בתחום ההפגנה נגד מדיניות הממשלה", אומר יקיר. "הערבים פגיעים יותר לצעדים הננקטים נגדם. 600 עצורים, בכל קנה מידה, זה מספר עצום ומעורר תהייה גדולה וחשש לשימוש לרעה בכלי המעצר".
יקיר מסביר שתקיפת שוטר היא האשמה חמורה, אבל לא תמיד משקפת את מה שבאמת קרה. "יש הרבה מקרים שבהם יש חשש של שוטרים שיגישו נגדם תלונה על אלימות, ואז הם מקדימים תרופה למכה ומודיעים לחשוד שהוא חשוד בתקיפת שוטר. זה מלה מול מלה וקשה להוכיח מי התחיל". ג'בארין מאמין שזה בדיוק מה שהיה במקרה שלו: "אבל אני לא נגעתי בו, להפך. השוטרים התנפלו עלי בלי סיבה וכל מה שאני עשיתי היה שאמרתי לאותו שוטר שהרביץ לי עם אלה, שאני אתבע אותו על כך".
עו"ד ואקים טוען שגם אם נעשתה העבירה, המעצר הוא עונש בלתי מידתי בעליל. "יש מספיק דוגמאות לכך. מעצר בית, כשמדובר בתקיפת שוטר, ניתן כאשר היתה אלימות ממש, פציעה. וכאן הוא טוען שקיבל דחיפה בחזה, כאילו סמיח משך אותו, אבל הוא לא נפצע ולא נזקק לשום טיפול רפואי. מדובר באדם שיש לו עבר נקי".
על כתב האישום חתומים תשעה עדי תביעה - כולם שוטרים. חבריו של ג'בארין שהיו איתו באותו הבוקר בהפגנה סותרים את טענות העדים, חלקם אף העידו על כך במשטרה. "המשטרה היתה מאוד אלימה", אומר בן רונן, איש קולנוע בן 26 מיפו. "השוטרים התנפלו עלי ועל אחרים, וסמיח ביקש מהם לא לתקוף אנשים. ואז התנפלו עליו והפילו אותו על הארץ. הלכתי להעיד על זה במשטרה, אמרתי שהוא לא תקף אף אחד. חקרו אותי ושאלו אם הוא הסית, מאיפה הוא הגיע, לאיזה פעילויות הוא קשור, כל מיני דברים שלא קשורים לעניין. סמיח הוא אדם אמוציונלי, שחקן, אבל מעולם לא ראיתי אותו מתנהג באלימות. הטענות נגדו מופרכות".
כמו שאמר ברכט
יגאל עזרתי, המנהל והבמאי של התיאטרון העברי-ערבי ביפו, עבד עם ג'בארין בתקופה האחרונה על שתי הצגות. ב"זוג המוזר" היה ג'בארין עוזר במאי ומנהל ההצגה וב"דירה" היה דרמטורג - ואלמלא המעצר היה עוזר במאי. "הוא מוכשר בטירוף", אומר עזרתי, "מיכאל רונן הבמאי אמר שהוא לא מוכן להמשיך לביים את 'הדירה' בלי ג'בארין. בסוף הם עבדו בהתכתבות במייל". ההצגה עולה בשבוע הבא.
"הוא אידיאליסט לוחמני", ממשיך עזרתי. "אבל במובן החיובי - אף פעם לא ראיתי אותו אלים. ברור לי שתפרו לו תיק, עובדה שלמשטרה אין אף צילום שמעיד שהוא באמת הרים יד. אני הייתי בדיון בבית המשפט והם הרי מצלמים מכל זווית, והציגו את כל הראיות, ולא הראו אף תמונה. מה הפלא? ארבעה שוטרים עולים ואומרים הוא קילל והרביץ, אז השופטת מאמינה לשוטרים ולא לבחור ערבי שהשתתף בכל ההפגנות ביפו והרגיז הרבה שוטרים. אני ותיק בעניני חקירות ויודע שמאשימים ערבים איפה שלא מאשימים יהודים".
כמה חודשים אחרי שג'בארין נעצר הקימו חבריו ועד פעולה. בימים אלה מעביר הוועד עצומה באינטרנט (למעלה מ-2,500 חתימות נאספו), וכן נערך למענו בסוף החודש שעבר ערב הזדהות ב"צוותא" בהשתתפות אמנים, אנשי אקדמיה, פעילי זכויות אדם ושחקנים. רשימת משתתפים חלקית: גילה אלמגור, דורון תבורי, איציק וינגרטן, עודד קוטלר, רמי הויברגר, סנדרה שדה, חנאן ואקים, רובא בלאל, אהרן שבתאי, משה צוקרמן, עדי אופיר ועוד.
"כמה אנשים פה מואשמים בעבירות כבדות וקשות, ועד שהוגש נגדם כתב אישום הם הולכים לקולנוע ועושים את העבודה שלהם?" אומר פרופ' אבי עוז, ממארגני הערב. "ומה הוא עשה? הוא מחה נגד אנשים ממפלגה שמלמדת באתר שלה איך לעשות טרנספר. הוא סכנה לציבור? לא. אבל משטרת ישראל נכנסה לכוננות בגלל שסמיח ירביץ לה. הכוונה היא להפחיד אנשים לצאת להפגנות. חושבים שעברתי על החוק? תעמידו אותי למשפט אבל אל תשתמשו בנשק המעצר נגד הפגנות פוליטיות חוקיות. זה מזכיר משטרים לא טובים".
שמעתי שצוותא לא עלה על גדותיו.
"היה קשה לגייס אנשים מהאקדמיה. זו אכזבה גדולה שהם לא מעיזים, חושבים על הפנסיה ועל הקידום ולא באים. אנשים רבים חושבים כמוני, אבל עם אינדוקטרינציה מלמעלה לא מעיזים להגיד מלה. התפלאתי כמה קל היה לגייס אנשי תיאטרון, כנראה שהם יותר רגישים ויש להם פחות מה להפסיד".
פרופ' שמעון לוי היה אחד המרצים של ג'בארין באוניברסיטה. "הוא איש תיאטרון טוב, בחור אמיץ, אמין, אינטליגנטי והגון. הוא סוחף אחריו הרבה אנשים. הוא יודע שאם ירים יד, מיד תישלל חירותו. הוא יודע שההתגוננות הכי טובה היא התגוננות פסיווית - וזה הכי מעצבן את השוטרים. ברכט אמר: 'בוקר אחד כשהיכו את הקומוניסטים, לא הלכתי, כשהיכו את היהודים, לא הלכתי, עכשיו מכים אותי, ואף אחד לא בא'. זה הכי מסוכן".
בנאום שלו בצוותא ולאחר מכן במאמר דעה ב"ידיעות אחרונות" הכריז השחקן רמי הויברגר: "גם לי מגיע אזיק אלקטרוני". "שנינו באותו מקצוע, במאים", הוא אומר. "שנינו התנגדנו לפעולה הפראית של צה"ל בעזה, אבל לא השמעתי קול, נטמעתי בשיירת הקונסנזוס. אני מפורסם, במרכאות או לא במרכאות, סלב, אז יש לי אפשרות להשתמש בזה למטרות קדושות. אבל כאן קרה משהו מוזר. בדרך כלל כשאני כותב משהו בעיתון או אומר בטלוויזיה, מדברים על זה, וזו פעם ראשונה שהיתה דממה. לא היתה שום תגובה. זה אומר משהו על רוח הנכאים הכללית, תמרור אזהרה לתקשורת ולחברה כולה. הליברמניזם מגיע גם לתל אביב. אנשים חושבים שתל אביב היא בועה אבל גם הבועה זזה ימינה. מה שעשו לסמיח, לא היו מעיזים לעשות לאזרח ישראלי שאינו ערבי".
* * *
השבוע פנו עורכי דינו של ג'בארין לבית המשפט, בבקשה לעיון חוזר בתנאי המעצר שלו. השופטת ארגמן נעתרה, לאחר התייעצות עם הפרקליטות ובכפוף לתסקיר של שירות המבחן, לערוך דיון חוזר בבקשה, שנקבע ל-7 ביוני. בינתיים, השהייה הממושכת בבית ההורים לא קלה, אומר ג'בארין. האווירה דחוסה. בחדר הסמוך מטפלים באביו החולה. הסלון המשפחתי עבר זמנית לידי האורחים שפוקדים את הבית ומנסים לעודד. אחותו ואמו אחראיות על הכיבוד.
"אנשים חושבים שיש לי המון זמן פנוי", הוא אומר, "אבל זה נורא מעייף. יש המון טלפונים מהארץ ומחו"ל, אנשים רוצים לדבר, להביע הזדהות. אני עובר על המיילים הרבים שלי, מנסה לענות לכולם. אחר כך באים חברים, מתל אביב, מיפו, מאום אל פחם ואין לי רגע אחד לעצמי בתוך כל המהומה הזאת".
צפית במופע הדו-קיום של מירה עוואד ואחינועם ניני באירוויזיון?
"אין לי טלוויזיה. זה סם שמרדים אנשים ומונע מהם להתמודד עם הבעיות האמיתיות. כמובן שלא ראיתי את האירוויזיון, אבל שמעתי על המופע הפאתטי והצבוע שמציג לעולם חברה מתוקה, שיוויונית ושלווה".*
