אני בווינה. אני מטייל בה וחושב כל הזמן על אבי המת. הערב אני אמור לקרוא קטעים מהספר שלי שתורגם לגרמנית באולם של "ראבן-תיאטר", ואני די מתרגש מהמחשבה שזה קורה לי בווינה, עיר הולדתו של אבי, ושאני אולי ממשיך את החיים שהיו יכולים להיות לו אלמלא עזב אותה.
אבי עזב את וינה כשהיה בן שתים עשרה. וינה המשיכה להתגלגל בלעדיו והוא
אני בווינה וחושב על אבי ועל נקניקייה ושמה נתניהו
תצלום: רויטרס
המשיך להתגלגל בעולם בלעדיה. בסיפורים שלו מהעבר, וינה תמיד היתה חור שחור וכואב. אחרי שהוא מת מצאנו יומן אישי שהוא כתב בגרמנית בתקופה שלפני העזיבה וקצת אחרי שהתאקלם בארץ החדשה שהגיע אליה - עדיין לא ישראל, אלא טורקיה. היה לו כתב יפהפה, כמו של ילדה, והאמת היא שלמרות שהוא מת כבר לפני שנתיים מעולם לא קראתי באמת ביומן. אבל לא צריך לקרוא בו כדי להבין שהיומן היה מכתב פרידה ארוך מהשפה הגרמנית. עצוב לי עכשיו כל כך לחשוב על כך! נכון שהוא המשיך לדבר גרמנית עם הוריו וכתב מכתבים בגרמנית פה ושם גם אחר כך, אבל ספק אם הוא הרגיש מה שאני רואה עכשיו לגמרי בבירור: אחרי הפרידה מן הגרמנית הוא אימץ לעצמו כל כמה שנים שפת אם אחרת, שהאחרונה שבהן היתה עברית. וכל הזמן הזה הוא קבר בתוכו את וינה.
אבל הנימוסים שלו היו מווינה. ובעיקר הסרקאזם האכזרי שלו היה מווינה. האירוניה שלו, הביקורת שלו והציניות שלו, כל זה נשא אתו מווינה. סרקאזם חסר גבולות באמת שאני מאמין שירשתי ממנו, ואני מיישם אותה לפעמים בבלוג שלי. ואהבת המוסיקה היתה מווינה. הוא ניגן בכינור ובצ'לו והאזין באדיקות למוסיקה קלאסית. בשנים הכי קשות, בקיבוץ גבולות בנגב, הוא היה נוסע לתל אביב לקבל שיעורי צ'לו אצל מורה פרטית. וכשהיינו ילדים, הוא עשה מנוי למשהו שנקרא "חוג התקליט", שהיה שולח אליו כל חודש תקליט קלאסי. וכשהתקליט היה מגיע, כל המשפחה היתה יושבת ומאזינה לו.
נכנסתי אתמול בבוקר לחנות התקליטים "ארקדיה" שמתחת לפסאז' הקשתות של האופרה וקניתי תקליט של תומס קוואסטהוף שר אריות של היידן. בפירוש עשיתי את זה כמחווה לאבי. להראות לו שחזרתי לווינה שלו, שבה למד להעריך מוסיקה אמיתית. אילו היתה ההיסטוריה קצת שונה ממה שהיא, והרעיונות של הרצל, הציוני מווינה, היו מנצחים בתנועה הציונית והרצל לא היה נהפך רק לאבן כעבה שחורה שם בהר הרצל שמסביבה מקיימים את טקסי יום העצמאות הקיטשיים, אילו כל זה היה מתקיים, ישראל היתה אולי קמה על בסיס וינאי מפואר ולא על בסיס של עיירה יהודית בוצית. וינה היא הדבר שהיה יכול להיות לנו ובסוף לא היה, מפני שהכיעור והאי סדר השתלט על היופי והסדר הווינאי בציונות, והכיעור והאי סדר ממשיכים לשלוט בה עד ימינו.
בזכות אבי אני מרגיש מיד בבית כאן בווינה. שני הומואים נחמדים העובדים בתחום התרבות מטעם העירייה באו לקבל את פני ולקחו אותי לסיור בחלק ההיסטורי של העיר, ושתינו קפה בחצר הארמון, קפה "חום גדול", כלומר קפה הפוך, מספלי פורצלן מעוטרים. הקפה ההפוך הישראלי הוא מווינה. זה אחד הדברים הכמעט יחידים שטובים באמת בארץ. בכל חור עושים לך קפה טוב.
ואז התקלקל לי הכבל של המחשב הנייד שלי. הרגשתי שחיי נגמרים. בבוקר קמתי והלכתי לחפש מישהו שיתקן לי את המחשב. נפלתי על מקום שנקרא "קליניקה למחשב". ישב שם אדם שדיבר כמו אבא שלי והיה מנומס ויעיל כמו אבא שלי. הסברתי את עצמי בגרמנית מצוינת להפתעתי. הוא אמר לי לחזור עוד שעה בערך. המלה בערך היא circaכמו בלטינית.
לא הייתי מעולם בווינה קודם, אבל אני מרגיש שאני מכיר אותה בעל פה. משני תחריטים של וינה שהיו תלויים אצלנו בסלון ומהסיפורים של סבתא שלי על האופרה של וינה. עיר בורגנית עד הסוף. מלאה בחנויות של כלי פורצלן עתיקים שבארץ זכו לכינוי "טעם פולני" על ידי ברברים שלא מבינים שום דבר. ספרתי: שתי חנויות מיוחדות לכפפות. כי לגאלה באופרה נהוג לבוא בכפפות.
עם חברי החדשים ממסדר ההומואים הווינאים, שבינתיים גדל מספרם לארבעה, אכלנו בערב בחצר האחורית של בית בירה עתיק, ואז הלכנו ל"סבוי" שבפאתי השוק של המעדנים, ה"נאש-מרקט". מן המלה האוסטרית "נאשן" בא ה"לנשנש" העברי. "סבוי" הוא באר של הומואים, שקיים בה מאז שווינה קיימת כנראה, עם מראות ענק ונברשות נוצצות של בדולח וזהב, ושתיתי "שפריץ", כלומר יין לבן עם סודה. וקיבלתי שיעור חטוף ביינות וינאיים, ובעיקר ה"אייס ויין", יין צימוקים מתוק עד אימה, הגירסה המקורית של יין הקידוש הישראלי.
אחרי התיקון של הכבל של המחשב נכנסתי לאתר של "הארץ" וראיתי בראשו את התמונה של נתניהו על רקע תכלת זוהרת כשהוא נואם בבר אילן. איכסה ביכסה פיכסה. הקיטש שמאשימים בו את וינה לא עושה לאף אחד רע. הקיטש של נתניהו הוא תפאורה שמאחוריה יש עם שלם מעונה שחי מאחורי סורגים. ואני לא רוצה אפילו להיכנס לזה. אני מעדיף לטבוע בצמר גפן הוורוד של וינה ולא באור היקרות הקפוא של נתניהו.
אחד מחברי החדשים הוא האנס זולצנבאכר, שאצר תערוכה במוזיאון היהודי של וינה ושמה "typisch" כלומר "טיפוסי", על כל מיני סטריאוטיפים גזעניים, שמאפיינים בהם לא רק יהודים אלא גם שחורים ואחרים. כמו האף הגדול, כמו אהבת הבצע, ולשחורים - הזין הגדול, והזריזות, וכן הלאה ועוד. חבל שלא מביאים את התערוכה לארץ. הרי ארצנו מלאה גזענות, תוך כדי זה שאנחנו מתלוננים על גזענות כלפינו. אחד הסטריאוטיפים הגזעניים הרווחים כלפי הערבים הוא ש"אי אפשר לסמוך עליהם" וש"מלה שלהם לא מלה". הרי הסטריאוטיפ הזה מנחה את הפוליטיקה הלאומית של ראש הממשלה שלנו.
כשאמי היתה רואה את פרצופו של נתניהו בטלוויזיה היא היתה קוראת אוטומטית, בטורקית, yalanci שפירושו "שקרן". אבי לא אהב (בלשון המעטה) את נתניהו בגלל חזונות ההפרטה שלו, ובהיותו סוציאליסט קלאסי הוא פשוט ראה בו מחבל. הורי היו ציונים, סולידיים, לא חתרניים ולא מהפכניים בשום אופן. ושום שמיניות באוויר שעשה נתניהו ועוד יעשה כדי להיראות מכובד ולגיטימי לא עזרו לו ולא יעזרו. אפילו כשאני בווינה, אני נזכר בהם מביטים בזעף בפרצופו של נתניהו ואני מחייך.
לא רצינו את הרצל, לא רצינו את רוח החילוניות הליברלית של וינה, רצינו דת, מסורת, קשר קמאי לאדמה, ובסוף שרשרת הטעויות קיבלנו נקניקייה וינאית ושמה נתניהו. ונקניקיות נוספות, גרועות אף יותר - עוד בדרך ואת כולן ננשנש, ועוד איך ננשנש.
