בקיבוץ יזרעאל מתפתחת מסורת של המשחק עם הכדור האליפטי. בין השדות לרפת ניצב מגרש מפואר, לידו יש "קלאב האוס" עם מתנדבות שמפנקות את החבר'ה באוכל ובשתייה, ואפילו הביאו מאמן בייבוא אישי מפיג'י. עכשיו רק נשאר להביא בשבת את הגביע
כאשר איזיאה מאטאלאו היה ילד, הוא רצה לשחק ראגבי ולא היה לו איך. בפיג'י הרחוקה, שם נולד, היה קשה להשיג כדור אמיתי. "השתמשנו בקוקוסים, בקבוקי פלסטיק ואפילו בחולצות", נזכר מאטאלאו בראגבי נוסח האיים.
בעת שמאטאלאו והחברים דהרו ל"טריי" עם הקוקוס, גיא דותן היה נער בן 15 מעמק חפר שבעיקר גלש בים. כשהוקמה ביישוב קבוצת ראגבי לנערים, דותן התעלם תחילה, אך נדלק אחרי שצפה במשחק אחד. "נשביתי בראגבי, זה משחק קבוצתי לחלוטין ללא כוכבים", הוא מספר, "מבחינה פיסיולוגית כל אחד יכול לשחק, בין אם הוא קטן או גדול".
ודותן היה די גדול, אפילו קצת שמנמן, אך הרגיש שסוף סוף מצא את מקומו. והוא לא היחיד. "י
מאטאלאו.מייד אין פיג'י
"יש רבים כמוני, שנפלטו מענפים אחרים ופתאום הגיעו למשחק מטורף", הוא מספר על הבית שקלט את המנופים ממגרשי הכדורגל והכדורסל, "פתאום בחור שמן שכולם צוחקים עליו בבית הספר, מקבל במה, מרגיש מוערך והופך להיות כוכב, כי המימדים שלו חשובים".
דותן המשיך לשחק, אבל כחייל בצנחנים התקשה למצוא זמן לראגבי. כשהשתחרר, תיכנן טיול גדול עם חברתו לדרום אמריקה, אולם אז הגיעה הצעה מפתה ששלחה את השניים דווקא לניו זילנד. "במשך חמישה חודשים וחצי גרנו אצל אדם שהוא כמו מישל פלאטיני בכדורגל - שר בממשלת הראגבי העולמית", נזכר דותן, ששיחק בניו זילנד ובהמשך גם השתחל לליגת הראגבי הבכירה בארה"ב.
כשחזר לארץ ב-2006, שאף לקדם את הענף בישראל. לא במקרה הגיע לקיבוץ יזרעאל ושימש מאמן-שחקן. "חיפשתי את המקום בו מתייחסים לראגבי ברצינות", הוא מסביר, "ביזרעאל יש את המסורת, שם צמח הספורט הזה. קיבוץ מסורתי שלא הופרט, תושבים מדרום אפריקה וניו זילנד והרבה אהבה לענף". בסיום העונה שעברה, דותן מיצה את תפקיד המאמן וביקש מהנהלת הקבוצה לאתר לו מחליף.
חבר חדש בקיבוץ
"דרוש מאמן-שחקן בקיבוץ יזרעאל", בישרה מודעה באינטרנט, בה נתקל במקרה אחד מחבריו של מאטאלאו באיגוד הראגבי הפיג'יאני. "הרבה מאתנו פנו לקבל את המשרה, אבל אני נבחרתי כי הייתי גם שחקן", משחזר מאטאלאו, "עבורי, כנוצרי מפיג'י, זה היה רגע מיוחד להגיע לארץ הקודש".
הדרך לקדושה היתה רצופת מכשולים. כשנחת בארץ, נתקע מאטאלאו בנתב"ג כי אשרת העבודה שלו לא סודרה. הוא נאלץ להסתובב ולחזור לפיג'י, נשאר שם שלושה חודשים ורק בפברואר הצטרף רשמית לתנועה הקיבוצית. מאז, מאטאלאו מרגיש כאן כמו בבית. "שלום", הוא עונה בטבעיות לטלפון מביתו בקיבוץ, ובמשחקו הראשון השלים שלושה "טריי". אתו או בלעדיו, עמק יזרעאל שולטת בראגבי הישראלי ומנסה לגרום לו ולחברי הקבוצה להרגיש כמו בחו"ל.
קיבוץ יזרעאל הוא המקום היחידי בארץ שבו תמצאו את ה"קלאב האוס", שם נוהגים שחקני שתי הקבוצות לבלות אחרי המשחק. "יש הווי שלם, אחרי משחקים עושים על האש ומתנדבות מפנקות באוכל ובשתייה", מתאר דותן את המקום שמעוטר בתמונות שחקני עבר ובגביעים, "ככה צריך להיות ראגבי, זה היופי בענף".
"כל המועדונים האחרים היו מתים שיהיה להם את מה שיש ליזרעאל", ממשיך דותן להלל את העמק, למרות שהוא בכלל מתגורר בבורגתה (מזרחית לנתניה). "יש תשתית וקבוצת נוער שיוצרת המשכיות. כששחקן מקבוצה אחרת בא ליזרעאל הוא מקנא, זו תרבות שונה לגמרי".
במהלך היום, עסוקים החניכים של מאטאלאו במגוון משימות. הם נוסעים על טרקטורים, חורשים את השדות, זורעים ומפעילים ממטרות. בצהריים הם מרשים לעצמם לנמנם, ובערב מתכנסים כולם לאימון במגרש המטופח להפליא בקיבוץ.
מאטאלאו חתם לשלוש שנים ביזרעאל. באוגוסט הוא מתכוון להשתתף בסדנה בינלאומית להדרכת מאמנים בפיג'י, כדי שיוכל לחזור לארץ בעונה הבאה, מצויד בוויזה חדשה ויכולת להעשיר את הידע של מאמני ישראל. "יש לי הרבה מה להציע לראגבי הישראלי", הוא משוכנע, "אני שואף שיהיה כאן ידע כמו בפיג'י".
פיג'י? ראגבי? על מה לעזאזל הוא מדבר? ובכן, מסתבר שבארכיפלג המרוחק והקטנטן שליד אוסטרליה באמת יודעים לשחק. ולא סתם יודעים, הם מדורגים במקום התשיעי בעולם. ואיפה אנחנו? שבעים מקומות אחריהם. "בפיג'י יש הרבה כפרים, איטס לייק אה מושב", מסביר מאטאלאו, "אחר הצהריים, כשהילדים באים מבית הספר והמבוגרים חוזרים מהעבודה, כולם משחקים ראגבי. בישראל צריכים להיות סבלניים כי יש אור בקצה המנהרה. אולי יום אחד, בעוד חמש או עשר שנים, ראגבי יהיה פופולרי גם כאן".
רגע של עברית
טריי - כדי להשיג חמש נקודות, שחקן צריך להצמיד את הכדור לקרקע באזור השער של הקבוצה היריבה. זהה להבקעת טאצ'דאון בפוטבול
