בואו נגיד את זה כבר בהתחלה: ניק ליירד הוא בעלה של הסופרת זיידי סמית. זה כתוב על גבי הספר כחלק מהרזומה שלו, זה מוזכר בכל ביקורות הספרים שנכתבו עליו, שאחת מהן אף תוהה: "האם ניק ליירד כותב טוב יותר מזיידי סמית?" ובכן, התשובה היא - לא. אם בעלה של זיידי סמית היה כותב טוב ממנה, אולי היו קוראים לה אשתו של ניק ליירד. ואולי זו לא טענה הוגנת, משום שלמעט העובדה המקרית מבחינה ספרותית שהם נשואים, אין כל סיבה להשוות בין יכולות הכתיבה השונות כל כך של בני הזוג. הרומן של ליירד אינו דרמה משפחתית אטית ומורכבת שחושפת בפתלתלותה מבנים נפשיים וחברתיים ואת הפסיפס התרבותי המגוון המרכיב את המטרופולין. בניגוד גמור למינימליזם ההתרחשותי שמאפיין את עלילותיה של סמית, ומקצין את עומס ההתרחשויות הפנימיות של דמויותיה, הרומן של ליירד מהיר, קצבי ותוסס ועלילתו בומבסטית. יתר על כן, הוא מעורר אסוציאציות מתחום הקולנוע והטלוויזיה יותר מאשר מעולם הספרים.
גיבור הספר הוא דני ויליאמס, עורך דין צעיר מצפון אירלנד שעובד בשביל חברה גדולה בלונדון, במשרה דומה מאוד לזו שעבד בה ליירד עצמו לפני שעבר להתפרנס מכתיבה במשרה מלאה. יש לו דירה יאפית נוצצת, משכורת עתק וחברה בלונדינית - כל מה שגבר זקוק לו כדי להסתיר את הריק הקיומי. אבל ההדחקה של דני לא יעילה לגמרי: הוא שונא את העבודה שלו, עם השעות הבלתי אפשריות והפוליטיקה המשרדית שלה. הוא שונא את הבוס הנפוח והתובעני שלו, שהשיחות אתו מלוות תמיד בסאב-טקסט, כך שמשפט כמו "יש לי עבודה שאני רוצה שתעיף בה מבט בשבילי. היא די אינטנסיווית, אבל ממש מעניינת", משמעו למעשה "אני יודע שיש לך עבודה. לכולנו יש עבודה. ואתה עומד לקבל עוד. וזה הולך להיות מחריד. סה לה פאקינג וי". הוא שונא את התיקים האלה, כמו זה שנפל עליו עכשיו, שמרכזים לתוכם את כל הרוע של עולם העסקים ומזכירים לו את בדיוניותה של המנטרה שהוא משנן לעצמו: לכולם מגיע עורך דין, אם אתה לא תעשה את זה מישהו אחר יעשה את זה, ואין לך ברירה.
את השיממון המשרדי הוא מפיג באמצעות פנטסיות ילדותיות על זריית הרס בציוד המשרדי של הבוס; שיחות עם חברו היחיד למשרד, היפוכונדר נוירוטי בשם רולסון, שרואה בכל דבר חומר הגורם לאלרגיות; וערגה אל אלן, המתמחה החטובה והמקסימה, המעוטרת בפגם קל בשן (טריק ספרותי המיועד ככל הנראה להפוך את דמותה המושלמת מדי לאנושית, כאילו די בשן עקומה לשם כך).
גם החיים הפרטיים לא נפלאים כמו שהם נראים: החפצים של החברה שלו, שזה עתה סיימה לצבוע לו את הדירה בגוונים עם שמות כמו "בכור אביב", מאורגנים בערימות וממתינים לשלב האחרון של הפרידה. חוץ מזה, דירתו אולי נוצצת, אבל המקרר עומד ריק, מלבד צנצנת מיונז בודדה - עדות גשמית לרעבונו הרוחני של הגיבור.
העלילה נפתחת כשלכלוב הזהב של דני מתפרץ לפתע ג'ורדי, חבר ילדות השייך לצדו השני של המתרס והוא דוגמה ומופת לכל מה שדני קיווה להשאיר מאחור. הוא בטלן מובטל וזרוק, אפוף אדי בירה ועשן חשיש, שמתפרנס מעיסוקים מפוקפקים בבאליגלאס, העיירה שגדל בה ושממנה לא יצא מעולם. לביתו של דני הוא מגיע לאחר בריחה מגושמת מבריון מופרע בשם באדג'י, כשבכיסו מוסתרים 50 אלף ליש"ט שאחותו של באדג'י, שאתה הוא מתרועע לאחרונה, גנבה בשבילו. ג'ורדי כמובן גורר את דני לתסבוכת אלימה והרפתקנית שמאיימת למוטט לחלוטין את חייו המסודרים וההישגיים, ובד בבד לנער אותו מתרדמתו הנובורישית.
נשמע כמו סרט שכבר ראינו? כן, זה המבנה העלילתי המוכר: מישהו שחייו מושלמים לכאורה, אך למעשה הוא "מת מבפנים", מתעורר לחיים כתוצאה מפגישה עם מישהו שחייו עלובים לכאורה, אבל מה - אותנטיים.
סיפור המסגרת לעוס, ותוכנו נוטה להיות מוגזם, לא אמין ולא מקורי. ובכל זאת, למרות המבנה הקלישאתי, הרומן של ליירד מבדיל את עצמו מיתר סיפורי ההתבגרות וההרפתקאות האורבניות, בכך שהוא מערב בין כמה ז'אנרים שונים לחלוטין. תיעוד חיי ההנהלה הזוטרה אכן נשמע כמו תסריט לקומדיית המצבים הבריטית "המשרד", אך תיאוריו מתאפיינים בריאליזם ההיסטרי שאשתו מתמחה בו (שוב סליחה, ניק. נסה לראות בזה אפליה מגדרית מתקנת). הם מקיימים את הניגוד החד שבין פרוזה אבסורדית לחקירה מדוקדקת של תופעות חברתיות, הם משתבחים ביכולת למלא פרטים מינוריים בתוכן ומשמעות, ומבליחה בהם נקודת המבט של המשורר, עיסוקו המרכזי של ליירד, מבט רנטגן החודר לנבכי המחוות הגופניות והבעות הפנים של דמויותיו.
קו העלילה המרכזי, לעומת זאת, שייך לז'אנר קומדיות הפשע. יש שם סמים, בריונים קשוחים, כנופיות, קניית נשק מסוחרים ממוצא מזרח אירופי, מעקב במכונית אחרי טרוריסט אירי, ושפע כינויים כמו "צ'יקן","ספראט ראש-עכברוש" ו"פישבוי". במובן זה "לגמרי קוף" קרוב יותר לקומדיה שחורה מאשר לקומדיית מצבים. ויש גם כתיבה פוליטית על הסכסוך בצפון אירלנד, הטרור של המחתרת האירית והמתחים הבין-כיתתיים בין הפרוטסטנטים לקתולים, שמהדהדת בהם גם ביקורת על הגלובליזציה והשוק החופשי: יחד עם המתמחה הנחשקת, דני מייצג תאגיד ענק בעסקת רכישה של חברת מים מצפון אירלנד, שכתוצאה ממנה יפוטרו מאות עובדים. התיק מחייב את דני לנסוע לביקור מולדת, וכך קושר, בקלות רבה מדי, בין הסתבכויותיו הפליליות-לאומניות של ג'ורדי, לפרנסתו החוקית-אך-מפוקפקת-לא-פחות של דני, ובדרך גם לליבידו הגואה שלו, שמושאו החינני נותר אטום מבחינה פסיכולוגית.
אבל נוכח הטריוויאליות של האמירה הפוליטית בספר, קשה לומר שיש כאן ממש ז'אנר. המתחים הפוליטיים שאמורים לשמש מסגרת לעלילה נראים כמודבקים עליה, כמו ניסיון אחרון ולא עקבי להקנות לספר את העומק שחסר לו.
ריבוי הז'אנרים עשוי להיות הרסני, אבל ליירד מלהטט ביניהם באופן שלרוב דווקא תורם לספרו - מצד אחד, התובנות הריאליסטיות מרמזות שמופרכותה של העלילה אינה כשל כי אם מהלך סאטירי. אילו היה זה ספר-בנים רגיל, שמתמכר לחלוטין לגחמותיו (הכוללות לפחות תיאור מכות אחד ותיאור סקס אחד), הרי שנפחה המוגזם של העלילה היה הופך אותו למגוחך. מצד אחד ליירד חוזר בכל פעם מפנטסיות הילדות אל מחוזות הבגרות הביקורתית ומראה בכך שגם הוא לא לגמרי מאמין להתפתחויות האקסטרווגנטיות בעלילה. מצד שני, ליירד כותב הרבה יותר טוב כשהוא מתעמק בפרטים, ונוכחותו של הסגנון הזה, בין יתר הסגנונות, מעלה את האפשרות שאילו היה מוותר על ההרפתקנות העלילתית היינו זוכים ברומן טוב יותר.
היסוד המשותף המאגד את שלל הז'אנרים בספר הוא ההומור המופלא (בתכונה זו הוא לא נופל מסמית השנונה). הוא גרם לי לצחוק בקול רם כמה פעמים, וזאת על-אף שהומור חד נוטה לדהות בתרגום. בכלל, לא פשוט לתרגם את השטף הלשוני של האנגלית רוויית הסלנג של ליירד, שניסה לבטא דרך הניבים והמבטאים השונים את הרבדים המעמדיים-תרבותיים של דמויותיו. תרגומו של אסף גברון אינו מצליח להתגבר על קשיים אלה. תחת ידיו נדמית העברית לרץ כבד גוף ומסורבל המנסה ללא הצלחה להדביק את יריבו האתלטי. במובן מסוים, התרגום הבעייתי חושף את הדלות הספרותית שאולי מוסווית תחת הווירטואוזיות של האנגלית המקורית. הוא מקלף את העושר הלשוני הריאליסטי, ובדחיפה קלה מצמיד חזרה את הרומן לקו העלילה המנופח. נותר לקוות שהרומן הבא של ניק ליירד יהיה צנוע יותר מבחינה עלילתית, ועשיר יותר מכל בחינה אחרת, ואם לא, לפחות שיעבור את משוכת התרגום, כך שתתורגם גם ההסוואה הלשונית של חולשותיו.
