פעם בחיים מירי רוזובסקי. הוצאת זמורה ביתן, 485 עמ', 88 שקלים
כמו הרבה רומנים, גם "פעם בחיים" מתאר את חייה, התפתחותה, משבריה ולבטיה של משפחה אחת. כמו במחול עתיק, מתלכדים כאן הגיבורים והגיבורות באהבתם לזמן מה, מחוללים יחד, מייצרים עולמות קטנים, מסתכסכים ומתפשרים, מתפתים לאסור, לעתים נפרדים, לעתים חוזרים ולעתים סולחים. אורך חייה של האהבה המפגישה את הזוגות קצר, וגם אהבת ההורים לילדיהם, שיכולה לשמש כדבק טוב יותר, שוב אינה מבטיחה את שלמות המשפחה לנצח.
בקו המרכזי שלה, זו עלילה על הגירושים ותולדותיהם. בדור הראשון, זוג ההורים נישא כמעט בעל כורחו, ולאחר לידתם של הבן, ערן, והבת, תמר - גיבורי הספר - נפרדים בני הזוג בפרידה קשה וכואבת, המרחיקה את אבי המשפחה ליבשת רחוקה, בה הוא מקים לו משפחה חדשה. בגלל אותה פרידה בלתי נסלחת מתרחשים אירועים קשים נוספים בחייה של האם הגרושה ובעיקר בחייהם של הילדים. מאמצי התיקון של האב עולים בתוהו. בעצם הם מייצרים קלקולים נוספים. קוראי הספר יגלו כי במשך חניית ביניים בשדה התעופה של פרנקפורט, בדרכם ארצה של שני הילדים הצעירים מביקור אצל
אביהם בארגנטינה, עוברת עליהם חוויה טראומטית. רמזים מצניעים ומגלים כאחד את פרשיית ההתעללות המינית שעבר ערן בחדר השירותים של שדה התעופה, אירוע מכונן באישיותם של השניים, המקבע את ערן כנפגע אונס, ואת תמר, אחותו הצעירה ממנו בשנה - כדמות המגוננת עליו והשותפה היחידה לסודו. מכל הקשרים האנושיים שבספר, דומני כי ברית האחווה של תמר וערן מוצגת כעמידה ביותר בתלאות הזמן והמקום.
שני הילדים, אמם, סבתם וסבם שותפים בטינה שהם נוטרים לאב הנוטש ובאיבה לאשתו החדשה. אולם במשך חייהם כבוגרים, לאחר שהתנסו בפרשיות יחסים שונות ובחרו בחיי נישואים ובהורות, בתקווה שכאן ימצאו את השקט והסיפוק שנעדרו מחיי הוריהם, נבקעת גם אצלם ההרמוניה המשפחתית בסדקים קטנים וגדולים המאיימים, ואולי אף הורסים, את המשפחות הצעירות של בני "הדור השני לגירושים". עם זאת, מוצגים המאבקים הפנימיים והבגידות הנפוצות של גיבורי הספר הצעירים, ערן ותמר, באור יותר מבין, חומל ומקבל.
בחירתה של הסופרת להציג את העלילה משלוש נקודות מבט, של תמר, של ערן ושל אביהם, ממחישה כי לא כל הנוצץ זהב הוא, ומה שנראה כשלמות משפחתית לעין החיצונית, אפילו של קרובים וידידים, אינו למעשה כך בחווייתם של הגיבורים עצמם.
כפי שמובטח על כריכתו האחורית של הספר, הקוראים יגלו כי לא הכל שפיר מאחורי חזותם של סיפורי ההצלחה של זוגות ומשפחות. "כל המשפחות הן עולם שלם של קורים שקופים וחוקים אילמים. מי שלא יודע מסתבך, קורע, נקרע בעצמו". יתר על כן, דווקא "שנים שבהן הכל באמת מסתדר, לכאורה, הן השנים הכי מסוכנות". אולם כל גיבורי הספר כאחד (אולי פרט למיכאל הילד, כמו ב"בגדי המלך החדשים") מטשטשים את האמת, מפחדים לדבר על הקשיים העמוקים שהם מרגישים, וממשיכים לרצות זה את זה בשגרת החיים הנוחה שלהם.
הדמויות המוצגות בספר הן אנושיות, צבעוניות ולא חד-ממדיות: תמר מארגנת את חיי כולם, שלושת ילדיה, בתו המתבגרת של בעלה, אחיה והוריה, ואת משק ביתה בהצלחה, אך בו בזמן היא תלותית ונטולת עניין משלה, ולא מצליחה במשימות חייה האינטימיות ביותר. ערן הוא לא-יוצלח חביב המצטיין כאב לבנו שסובל מפיגור התפתחותי. תמר וערן וגם הוריהם אינם אנשים יפים, חכמים או מצליחים במיוחד, ולא קל לאהוב אותם ללא ביקורת. דווקא מי שאינם דמויות ראשיות בסיפור המעשה, כמו יואב, הסופר המצליח הנוטה להתקפי זעם, או אשתו הקודמת, אף היא סופרת, מתוארים כאנשים יפים ללא רבב. גם הטוב והרע אינם מופרדים בקווים חדים ובצבעי שחור ולבן בספר הזה. מעשים רעים ואכזריים הם לרוב פרי כוונות טובות שלא עלו יפה. אביהם הפרוד של הילדים אומר "כל מה שעשיתי היה מחולשות, מחוסרים. לא מזדון או מרצון להרע", אם כי בתוכו הוא ממשיך להאמין כי הוא "איש רע ואבוד".
כפילות הזהות החריפה ביותר נפלה בספר זה בחלקו של הסופר המצליח יואב קרמר, שבהיותו דמות נערצת בתרבות, ובעל כישרון גדול בעיני הציבור, הוא מתגלה בחייו הפרטיים כאדם הפכפך, בלתי הוגן ואפילו אלים לעתים. את הרומן השני שלו הוא בונה על גזל של סיפורי המשפחה הקשים של רעייתו הצעירה, ובכך הוא מביך באופן קשה את כל הנוגעים בדבר ופוגע בהם ללא תקנה. האם זוהי עדות על דברים שהיו, או פרי דימיונו הספרותי? מה מידת הכבוד והפרטיות שראוי לתת לסיפורי האנשים הקרובים לחיי הסופר? ואולי אף רוזובסקי מתייחסת כאן למעשה שהיה?
פרט ליסודות ספורים, סיפור זה היה יכול להתרחש בכל אי-שם בעולם המערבי השבע. הרקע הישראלי של זמננו קיים, אך מרוחק למדי. בכל הגיבורים נושאים אתם סיפורי שואה ועקירה מאירופה, בדמותה של האם הפסנתרנית ניצולת נשואה שהאשימה את בנה בכל מה שהתקלקל בחייה, ואף סיפור שכול וחטיפה הקשורים למלחמה כאן.
"פעם בחיים" הוא ספר מעניין וקריא ביותר. אמנם לעתים יש לו אופי של פטפוט בלתי פוסק, שאינו חודר לעומק, או כמו שקוראת לזה הסופרת "מלים המפטפטות את עצמן לדעת" - במיוחד בכל מה שנוגע לסיפורה התזזיתי של תמר - אך אולי זוהי תכונתם של הספרים המצליחים בקלות. מבחינת תוכנו, דומני כי סוד הצלחתו טמון בכך שכל קוראת או קורא ימצאו בו את עצמם. יש בו הכל: יחסי אהבה ושנאה, הורים וילדיהם, חמות וכלה, גירושים ונישואים, משברים כספיים, שכול, דיכאון, טיפול נפשי, ונסיונות התאבדות. אולם, לצד הפן המוכר והשגרתי מלבלבת בתוך הרומן עלילה מוזרה ומיוחדת, שהיא המתדלקת את העניין הרב שבו הוא נקרא וקשורה באבי המשפחה. האיש ביים בהצלחה את מותו ובמשך כ-20 שנים הוא חי בשם בדוי בארגנטינה בעוד הוא נחשב כמת על ידי גרושתו וילדיו בארץ. המהפך המפתיע חל כשהוא מחליט לקרוע מעל פניו את המסיכה שבנה ולחזור אל ילדיו ונכדיו בארץ, או כפי שנכתב בשורות הראשונות של הספר: "איש מת מהלך", וביותר ממובן אחד. כמי שחושש שימיו ספורים ולאחר שחיי המשפחה החדשה שלו תמו, הוא חוזר מעולם המתים כדי למות בקרב משפחתו המקורית בארץ. האם אכן תתרחש התגלות של האב לילדיו? האם יסלחו לו על הנטישה והשקרים? האם כמבוגרים יוכלו לגלות הבנה למעשיו? האם יקבלו את תירוצו העילג כי רק בהעמידו פני מת יכול היה לתת להם את הירושה לה היו זקוקים וראויים? האם תינתן לו הזדמנות לתקן ואפשרות להתחלה חדשה?
דומני כי סליחה, חמלה ותיקון הם המוטיווים הספרותיים החזקים והמרגשים ביותר שהמציאה התרבות האנושית בהיסטוריה הממושכת שלה, ושאלות אלה הן המעוררות את עניין הקוראת עד לעמודיו האחרונים של הספר.
הצלחתו של הספר טמונה איפוא במתח ובשילוב בין המוכר והבלתי מוכר, בין העלילה המטורפת והמופרכת המבקשת את פתרונה, לבין עולמם המעגלי, השגרתי והיומיומי של גיבוריו. בעוד שכל קורא יכול להזדהות עם המוכר, עם הגיבורים וחייהם, עלילתו המפתיעה של הספר היא מה שמושך ומאתגר את הקריאה. שני החלקים יחד אחראים לתוצר המוצלח שיצרה מירי רוזובסקי לקוראיה.
ספרה האחרון של עמיה ליבליך, "ערק לארוחת בוקר", ראה אור בהוצאת שוקן
