הרומן האוטוביוגרפי קיבל כבר צביון ישראלי אופייני: לא רק סיפור אישי המעוצב בעזרת אמצעיה המגוונים של הסיפורת, אלא סיפור אישי שדרכו מוארת ההוויה הישראלית, על ההיסטוריה שלה ועל מאבקיה התרבותיים והפוליטיים. "ורד הלבנון" הוא דוגמה נוספת למגמה הזאת. לאה איני פו
איור: מורן ברק
פורשת כאן סיפור של ילדות סיוטית, אבל היא מגייסת את סיפורה האישי כדי לתת קול ודמות להמוני המהגרים השקופים, הבלתי נחשבים, שגדשו את שכונותיה הדרומיות של תל אביב. והיא מגייסת את סיפורה כדי להשמיע צעקה נגד מדיניות המלחמות של ישראל.
במלחמת לבנון הראשונה התנדבה לאה איני, שהיתה אז חיילת, לסייע לחייל פצוע. הרופאים בבית החולים תל שומר הפנו אותה לחייל, יונתן, שניסה להתאבד שעות ספורות לפני שיחידתו עלתה ללבנון. יונתן נותר בחיים, אבל מוחו נפגע והמלה היחידה שהוציא מפיו מדי פעם בפעם היתה שם חברתו. הרופאים הפנו אותה אליו בהנחה שתימלט מן המקום למראהו.
איני המשיכה לבקר את החייל במשך כשנה. כמי שבילתה ימים רבים במחשבות על התאבדות, חשה המחברת קירבה אל יונתן, ולא ראתה בו בוגד או פחדן, כפי שסיווגה אותו המערכת הצבאית. מכיוון שעם החייל הפצוע אי אפשר היה לתקשר, ישבה לידו איני בביקורה השבועי, וסיפרה לו על חייה. פרקי "ורד הלבנון" נעים בין סיטואציית הסיפר (הביקור השבועי בתל השומר, הניסיונות להתקשר עם יונתן, הפגישה עם אמו) לבין סיפוריה של המחברת על חייה, מאז ילדותה המוקדמת ביותר ועד ההווה הסיפורי שבו היא כבת 20.
המסגרת הדרמטית הזאת טעונת משמעות.
מצד אחד נמצאת לאה איני, בת לאב ניצול שואה מסלוניקי, שהוא כמעט אנאלפבית, ולאם מהקהילה הנשדידנית (קהילה יהודית עתיקה, שחבריה מדברים ארמית). המשפחה גרה תחילה בשכונת שפירא, בין מהגרים קשי יום, נידחיה ושכוחיה של החברה הישראלית, ומאוחר יותר בבת ים; מצד שני נמצא יונתן, נציג של "ישראל הראשונה", האשכנזית, יליד שכונת רחביה בירושלים, בן לאם רופאה ולאב העוסק בחינוך. המחברת תוהה אם במצב דברים אחר היה יונתן בכלל מוצא אותה ראויה למבט או לשיחה. האירוניה של הסיטואציה ברורה: "ישראל השנייה" (או השלישית, או הרביעית), מצליחה להשמיע את קולה רק לפני נציג של "ישראל הראשונה" שאיבד כליל את יכולת השמיעה והדיבור שלו.
*
הדמות העיקרית שעליה נסובים סיפוריה של הגיבורה הוא אביה. ניצול שואה, השואף שבתו תספר בבוא היום את סיפור השמדתה של יהדות יוון. כבר מגיל ארבע הוא משתף אותה בסיפוריו האישיים המחרידים ובסיוטי הלילה שלו ("שוב באו ולקחו אותנו... לא לבד... בלילה הזה גם אתם עליתם איתי בטרסנפורט, כל המשפחה"), והופך את הבית למין מחנה ריכוז סיוטי. המשיכה שחשה המספרת בילדותה אל הסיפורים האלה והרתיעה מהם מולידות כמה מן התמונות החזקות ביותר ברומן.
איפיונו המרכזי הנוסף של האב הוא תשוקתו הגלויה לבתו. האב נמשך אל גופה הצעיר של המספרת, וכל ילדותה עוברת בניסיונות להתגונן מפני עיניו החודרות וידיו המגששות (נושא גילוי העריות מופיע ביצירתה של איני מראשיתה, ובצורה הבולטת ביותר בספרה "סדומאל", הקיבוץ המאוחד, 2001). העימות בין שני מאפייניו העיקריים של האב מתואר בכמה מסצינות השיא של הספר: "איפה כעת השואה? המשרפות? הנאצים? איפה כעת סבא וסבתא שלי וכל המשפחה וציוויי הזיכרון? איפה כעת תיקון העוול שנעשה לשואת יהודי יוון שמוטל עלי, יום ולילה, כאילו נולדתי קין? איפה כעת הסיוטים הליליים שלו והרכבת עם הגופות? אני רכבת אחת אטומה של שנאה שדוהרת על מסילת שנאה לשנאה שלא תעצור לעולם. עכשיו לא רק שאין לי גוף, לב וישבן ופות ושדיים, עכשיו גם מוח אין לי. אין לי ראש בכלל. השנאה פשוט ניתזת ממני, כי אין מה שיחזיק אותה יותר בתמרונים ובאיומים... השנאה חשופה".
התנהגות האב אינה מותירה בגיבורה כל אמפתיה לשואה ולקורבנותיה. היא מזכירה את הרכבת שעליה סיפר לה אביה, רק כדי לפתח את תמונת השנאה ("אני רכבת אחת אטומה של שנאה שדוהרת על מסילת שנאה"). מן הציטוט עולה אחת מתכונותיו החשובות של הרומן: איני לא מנסה ליפות את מציאות חייה, את דמות אביה או דמותה, והמחויבות היחידה שלה היא אל הילדה הקטנה ואל הנערה אחוזת הסיוטים שהיתה.
יחסיה של הגיבורה עם אביה הם חלק מן המאבק העיקרי הנפרש ברומן. המאבק הזה, מאבק על קיום ועל זהות, מתואר במעגלים מתרחבים, המתחילים במשפחה ונגמרים בצבא. הוריה של איני אינם מגלים אליה כל חיבה, ואינם מהססים לספר לה כי נולדה בטעות. אמה מתעלמת מהטרדותיו המיניות של אבי המשפחה, וממהרת להאשים את הבת כשהיא רואה את האב שוכב עליה. הגיבורה, השואפת מגיל צעיר להיות סופרת, מרגישה שקופה
כוחו של הרומן טמון בסיפור האישי והחברתי שהוא מספר, אבל לא פחות מכך בכישרון הסיפור של לאה איני. האינטנסיוויות של הלשון נשמרת לכל אורכו. כמעט שאין כאן ביטוי שגור, או תיאור נדוש
בביתה שלה. היא לומדת להתחבא, להעלים את עצמה, חולמת על לא-להיות, כי להיות זה להיות פצע.
היחידים שעוזרים לה לשמור על שפיותה הם סבתה והכלב שהיא מגדלת. המחברת מנצלת היטב את שם משפחתה, איני, כשהיא מתארת את הניסיונות להתעלם ממנה, להפוך אותה לאין. למול הניסיונות האלה היא מפתחת רצון עז להיות ולהתקיים, בצד תשוקת מוות.
*
המאבק על הקיום נמשך בבית הספר, שבו מתעלמת המורה מהישגיה של איני ומציעה לה ללמוד מקצוע, שתהיה תופרת כמו אמה, או אולי אפילו פקידה. מעגל רחב יותר הוא המעגל האשכנזי, שנציגיו רואים בילדה ובמשפחתה פרימיטיווים חסרי חינוך, שיש לצמצם את המגע אתם.
המעגל המאיין האחרון הוא המעגל הצבאי. איני מגיעה לצבא כצעירה המרגישה את עצמה "מוזרה", "יוצאת דופן", "אחרת", מי שאינה יודעת איך לחבר את "פירורי האני" שלה. היא מוצבת ליחידות שאינן מתאימות לה (ה"בור" המטכ"לי למשל), ונחלצת מהן רק הודות למיגרנות הכרוניות שלה. איני זוכר יצירה עברית אחרת, שבה מתגלה הצבא כמוסד כל כך מאיים וכפייתי, ועם זאת כל כך מגוחך, שלא לומר גרוטסקי. כדי להבין את עומק האחרות שממנו מתואר כאן הצבא, אסתפק בדוגמה אחת. בבסיס קליטה ומיון מופיע לפני שורות המתגייסות החדשות "טווס עם ספיחס בלונדי, שני קברים על הכותפת, שעון צלילה מהודר, מדים מרושלים באלגנטיות". לוקח רגע להבין ששני הקברים הם שני פסי הדרגה של הסגן העומד לפני החיילות. אבל לא צריך כל זמן נוסף כדי לציין את העין הטובה של המספרת, ולהבין את עוצמת ההתקפה שהיא עורכת כאן על הצבא, על דרגותיו וטקסיו, ובעיקר על מלחמותיו.
יחסה של המחברת לחייל הפצוע שבו היא מטפלת מביע היטב את הביקורת שהיא חשה כלפי הצבא. היא אינה מפרשת את ניסיון ההתאבדות כמעשה פחדני, אלא להפך, רואה בו "צעקה" נגד המערכת הצבאית וערכיה, ונגד מלחמת לבנון. הספר כולו משמיע את הצעקה הזאת של יונתן. בו בזמן הוא משמיע את צעקתה של המחברת נגד הכוחות החברתיים השונים שניסו לאיין את קיומה, ובמובן זה לפנינו צעקת ניצחון: רציתי להיות סופרת והנה ספרי לפניכם.
למבנהו המעגלי-המתרחב של הרומן צד חשוב נוסף. המחברת מתארת שוב ושוב את מסלולי ההליכה שלה בשכונת שפירא, לבית הספר, לחנות של אביה, לבית סבתה. מסלולי ההליכה האלה מתוארים בפירוט קפדני, המתעכב על החנויות שבדרך ועל שפע הדמויות שבדרכה. אחד מהישגיו הוודאיים של הרומן טמון בתיאוריה המוחשיים של שכונת שפירא, ושל שגרת היומיום של תושביה: "שפירא היתה מגובבת בחנויותיה שתריסי-הברזל שלהן צנחו בכל כובדם לאדמה, בדירות השיכונים שמוטות התריסים, ובבתים בני החדר-שניים מחורצי הסדקים והזפת, על חצרותיהם שפרחו בגבבת גרוטאות וצמחי פחיות שימורים, והתערבבו בכבסים של חאקי וצבעוני". תושבי השכונה, שכמו הגיבורה עצמה גם הם שקופים, בלתי נראים על ידי חלקיה הצפוניים של תל אביב, הופכים להיות הרחבה של המספרת, וסיפורה על המאבק להתקיים ולקיים את זהותה הופך להיות גם סיפורם. באופן טראגי, גם סיפורו של האב, הקורבן שהפך למקרבן, נהפך להיות סיפורה של המדינה. "המלחמה מכסה אותנו", כותבת המחברת בעמודים האחרונים, "ואנו לא יודעים אחרת. המלחמה שם תמיד, גם כשביום יפה היא מסתיימת בכדי לפנות את המקום למלחמה הבאה".
*
כוחו של הרומן טמון בסיפור האישי והחברתי שהוא מספר, אבל לא פחות מכך בכישרון הסיפור של לאה איני. האינטנסיוויות של הלשון נשמרת לכל אורכו של הספר. כמעט שאין כאן ביטוי שגור, או תיאור נדוש (את תושביה הזקנים של השכונה היא אינה מתארת כחסרי תקווה, אלא כ"קהי תקווה", וכמה מעשיר וממחיש הביטוי המפתיע הזה את התמונה). תיאורי הילדות משובצים בהמצאות לשוניות, והדיווח על השכונה ואנשיה משופע באבחנות חדות ומדויקות. הלשון הפיגורטיווית מעניקה לתיאורים עוצמות בלתי צפויות: "בשירותים של הפינגווין מורמות הנערות כהליקופטרים מסוחררים". לא אחת לפנינו מעין סיטואציה שירית אינטנסיווית. כך, למשל, אחותה של המספרת מדמה לחרדתה שהיא בהריון והיא מספרת על כך לאמה: "אני בהריון, היא אוזלת שמה בבכי, ולחייה לבנות כאילו הירח מאיר מתוך הדירה". השימוש הבלתי רגיל בפועל "אזל" מוסר את עוצמת בכיה ופחדיה של האחות, החשה שחייה נהרסו בגלל הריונה, ודימוי החיוורון שלה לירח מעצים עוד יותר את התמונה.
כמי שהחלה את דרכה כמשוררת, איני יודעת שלספרות מותר להיות הכל, רק לא אוטומטית. היא לא מהססת להפוך שם לפועל ("הנר צלל אותי"), או לקחת צירוף מקובל כ"פרח קיר" ולהטות אותו כאילו היה מלה אחת מורכבת: "אני פרח קיר שהופך מיומן מרגע לרגע בפרח-קיריותו". באותה מידה היא לוקחת תואר כמו "נאלח", ומשתמשת בו, ביחס לאביה, כאילו דיבר בשפה כלשהי: "ועכשיו, מתחת לשפם, הוא אומר בנאלחית: אהבה, מה?" המלה החדשה מאפיינת היטב הן את זימת הזקנים של האב והן את יחסה של המספרת אליו. על רקע עברית ה"וואללה" ו"הכאילו" המאפיינת חלקים גדולים מן הסיפורת העברית העכשווית, תענוג לקרוא ספר שסגנונו משקף שליטה בכל רבדיה של העברית, בצד יכולת תיאורית רבת המצאות.
"ורד הלבנון" מאיר באור חדש את ספריה הקודמים של לאה איני והוא בוודאי היצירה המעניינת ביותר והשלמה ביותר שהיא הוציאה עד כה מתחת ידיה. זהו ספר מטלטל, המראה איך יכולה ספרות להיראות כשלוקחים אותה ברצינות.
