סמיכות אורית גידלי. הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס, 78 עמ', 54 שקלים
זו אני מדברת יודית שחר, הוצאת בבל, 87 עמ', 78 שקלים
לאחרונה הזדמן לי לשמוע את רונית מטלון בהרצאה קצרה על "חדר משלך", מאת וירג'יניה וולף, ובה היא הזכירה את דמותו
אורית גידלי ויודית שחר
האימתנית-נלעגת של "הפרופסור הגברי" מחיבורה של וולף, שהפונקציה שלו היא לעמוד ולווסת את הקאנוניזציה של הספרות; כלומר, מה "רשאי" להיכתב ומה "אסור" להיכתב - בכדי להיכנס לתוך שעריה החמקמקים של הספרות "היפה". מטלון טענה כי כיום, 80 שנה לאחר כתיבת "חדר משלך", נבלע "הפרופסור" הזה בתוך מחזור הדם של החברה המודרנית (שאיכשהו מקבלת את האשה כמי שרשאית ל"חדר משלה"), אך הוא נהפך לקול אכזרי מאין כמוהו, בכך שהוא משמש כצנזור הפנימי של הכותבת, המצווה עליה "להרגיש" ולא "לחשוב".
ועל היסוד הזה - שבין יותר מדי "להרגיש" ופחות מדי "לחשוב" - מתנדנדים שני ספרי השירה החדשים של אורית גידלי ויודית שחר.
אסוציאציה במקום סיטואציה
"סמיכות", ספר השירים השני של גידלי, מעמיד בראשיתו דרמה גדולה, שכוחה אינו נופל מכוח טרגדיה יוונית קורעת לב: הדוברת נכנסת לביתה של אשה שקפצה אל מותה והשאירה אחריה תינוקת ובעל. כעת, משהדוברת התחתנה עם הבעל, ישנה לצדו במיטה ומגדלת את הילדה הנטושה, היא מדווחת לאותה אשה נעלמה את מה שנותר אחריה: הבית ("בכיור כלים נחבטים זה בזה"), הבעל ("תמונות החתונה הראשונה מעל תמונות השנייה./ באחת הוא רוכן לקראתי או לקראתך"), הילדה הקטנה ("עיניה שחורות./ זוכרות שנסעת ולא חזרת") ומצבה הנפשי של הדוברת, שמדומה לתבוסה שלאחר ניצחון ("רק סמיכות, לא שמחה./ רק אשה עייפה / מושטת כיד תותבת").
מחזור השירים המצמרר הזה, "שירים לאשה מתה", שהוא חריף מאוד מבחינה דרמטית, יכול היה לשמש כוח רטורי אדיר לאחד מספרי השירה החזקים של השנים האחרונות - אך שאר השירים שבספר חלשים ממנו מבחינה לשונית, ובכך מאבד הספר גובה. בשירים הללו מגוללת הדוברת את יחסיה עם בני משפחתה, האהוב, ואת נקודת מבטה על חללי הבית. אין תנועה גדולה בעולם, אלא בעיקר תנועה בתוך הרגש, המתבטאת בסדרה של שירי התבוננות ודיוקנאות על הזולת והעצמי.
משפטים כגון "אין דבר שלמדתי ממך שלא/ יכלו ללמד אותי הספרים./ ימים שלמים עמדת זקופה בתוכי" (מתוך "זרם חילופין"), "שוב אני מסרבת לבקשתך לקחת אותך למרחקים" (מתוך "נסיעה") ו"גם אנחנו עלינו השמימה במרכבה בוערת מאהבתנו" (מתוך "האהבה, יונתן") אמנם מצליחים לקפל אוקיינוס של רגשות לתוך כמה מלים בודדות, אך בסופו של דבר חסרה לנו המציאות שבתוך השפה. על כן, השורות הללו נותרות כתיאור מילולי חלש, תיאור המוותר על הסיטואציה לטובת האסוציאציה, וחבל.
אמנם, גם במחזור "שירים לאשה מתה" היתה תחושה של עומס רגשי שאינו מרפה מהדיבור השירי, אך באותם שירים עמדה הלשון בצל יסוד חזק של קונקרטיות מזהירה, ובכך הצליחו השירים הללו להתלכד לאמירה בלתי נשכחת על חילופי זהויות, מפיה של אשה חיה המדברת אל אשה מתה. כשם שהאשה האחרת נעדרת מהבית, כך גם המציאות נותרת בחלק משירי הספר כהפשטה ריקה. אין זה אומר ששירה חייבת להיכתב בידי מומחה לדרמטורגיה - אפילו דיוקן חיוור של עולם ריק עשוי לעורר בנו עניין; זה הכל עניין של שפה. בכמה משירי "סמיכות", הדיבור השירי של גידלי טבול בדיבור פנימי אסוציאטיבי, במטאפוריקה צבעונית וברגישות עזה, עד כי עולה תחושה של כתיבה היפר-פואטית, הגולשת למוגזמות אמנותית על גבול הקיטש.
לרגש בלי לגלוש לרגשנות
לעומת גידלי, הדיבור השירי של יודית שחר בספר ביכוריה "זו אני מדברת" מתכתב ברובו עם המציאות, ואפילו הולך די רחוק עם המהלך החיצוני הזה: זהו דיבור ישיר, המתווכח, מתריס ומנסה לשנות את הסביבה החברתית של הדוברת. מי שמכנה את עצמה "אשה עירונית קשוחה/ מהדור שלאחר שחרור האשה" (מתוך "בדידותה של הבדידות") מתהלכת בעולם אכזר, הדן אותה לנוודות מהזן הפוסט-מודרניסטי, כלומר ניכור ותחלופת זהויות עם הסביבה.
היא יכולה להיות הכל ולהיות כלום, בעת ובעונה אחת: היא יכולה להיות אלת הנקם בבר בשדרות רוטשילד בתל אביב בארבע לפנות בוקר (מהשיר "סרט טורקי"), להדליק מזגן ביום האחרון של דצמבר ומיד להזמין אוכל סושי (מתוך "סוף עונה"), ללכת לישון עם המשורר פדריקו גרסיה לורקה (מתוך השיר "לישון עם פדריקו גרסיה לורקה"); ומצד שני, לשרטט את דיוקנה של "גברת כלום כאילו מהשורה" (מתוך "כאילו מהשורה"), ללוות בכאב את חיי הילדה פטימה שגורשה מ"המדרכה היחידה ברחוב" (מתוך "פעימה") ולהגדיר את עצמה, ללא כחל וסרק, כ"איש ללא פנים" (מתוך "17.5.2003").
השירים של שחר חזקים מאוד מבחינה רטורית, בעיקר כי הדיבור הזה חריף, הלשון נעה על פני המציאות בלי לעצור ובלי לרדת עמוק מדי לתוך הפסיכולוגיזם של העולם והאני. לא במקרה השירים המשובחים שבספר הם השירים החברתיים, שבהם מזדעקת שחר נגד העוולות שנגרמות למעמד הסוציו-אקונומי הנמוך בישראל, כדוגמת השיר "לחם": "ביום בו בוטל הלחם האחיד/ ציפור לא צווח/ עוף לא פרח/ שור לא געה/ שרפים לא אמרו קדוש קדוש/ הים לא נזדעזע/ הבריות לא דיברו,/ בת קול לא יצאה/ אנוכי ה' אלוקיך".
השיר המדהים הזה (הנושא את התאריך חורף 2008) מצמרר בשל הסטריליות שבו: דיבור חף מכל סממן של אני, ללא רומנטיציזם מיותר, ללא דימויים וללא מניפולציות ספרותיות; זהו דיבור שקוף על פני המציאות, המצליח לרגש בלי לגלוש לרגשנות. בכל השירים מהקטגוריה הזאת, שאפשר לכנותם "שירים חברתיים", הלשון של שחר חריפה ומדויקת, לשון שאינה מסבירה את המציאות אלא מדובבת אותה (כדוגמת השיר המבריק "זו אני מדברת", שבו מגוללת שחר את הקול שמאחורי "שרות הלקוחות"). בדרך זו, דווקא משום שלרוב אנו נוטים לא להקשיב לאותם אנשים בשולי החברה הישראלית, האפקטיוויות של האמירה בגנות הקיפוח החברתי קולעת ומטלטלת את לב הקוראים, שכבר מזמן הפנו גב לדמויות הללו והעדיפו לשקוע ולהתמכר לאופיום של "האח הגדול" הטלוויזיוני.
לצד "השירים החברתיים" הבולטים הללו, מרבית שירי הספר משרטטים כאמור את דיוקנה של הדוברת כדמות רבת-זהויות, המתהלכת בעולם מנוכר ומגיבה לאירועים שהיא נתונה בהם. בשירים הללו המתח של הדיבור מתגבר ומתגבה, ישנה נטייה לצעקנות, לאמירות כלליות ולהתרכזות פשטנית באני. משפטים כגון "זין על השירה זין" (מתוך "זין על העגבנייה"), "זונה,/ מפשקת שורות/ במקלדת (...) אולי תכונה/ משוררת/ לאחר שתמות" (מתוך "זונה") או "אני בוראת עצמי מחדש/ במלים הפשוטות" (מתוך "מחדש") - כל אלה הם שורות פשטניות וחלשות.
לכך מצטרפות האמירות של הדוברת על הזהות של עצמה ומקומה בעולם, באופן שאינו חורג הרבה מהמלה "אני, אני" (כדוגמת השורות החותמות את השיר "לא היתה לי ברירה": "לא היתה לי ברירה תבין זו הייתי אני והם/ ולקחתי סיכון הייתי חייבת להוכיח/ שזו אני לא היתה לי ברירה"). כתוצאה מכך גולשים השירים לדיבור מרכזי התר אחר הנצחת האגו-מניות של הדוברת, באופן שמותיר את הקוראים נבוכים ונכלמים. בחלק מהשירים אמנם מצליחה שחר לחלוץ את האני מתוך הפשטנות של קיומו (למשל, במשפט הנפלא "אני הדגים המפרפרים בבטנך", מתוך "אם תרצה"), אך נדמה שהטון העיקרי של הדיבור השירי הינו בכללו ריצה מיוזעת סביב הגיית שמו של האני.
כך, ההבדל בין השירים של גידלי לבין השירים של שחר נעוץ עמוק בתוך השפה, בתוך הדיבור השירי. שתי המשוררות הללו מחככות גב אל גב את השפה השירית: האחת מחלישה את הדיאלוג עם המציאות ואילו לשנייה כדאי להחליש את טון דיבורו של האני על עצמו. כגבר, קשה לי להכריע אם "הפרופסור" של וולף, ומטלון בעקבותיה, שוב צדק. מצד שני, לך תנסה לקלף את שאלת הקיום של המציאות העכשווית ולהפריד - אבוי לפיתוי! - בין "רגשנות" ל"חוכמה".
ספר שיריו של יקיר בן-משה, "תנשום עמוק, אתה נרגש", ראה אור בהוצאת כרמל
