השבועה לומר 'את כל האמת ורק את האמת' היא פתטית ובלתי אפשרית תצלום אילוסטרציה: אימ'ג בנק גטי אימג'ס
פצע עדי אבלס. הוצאת עם עובד וקסת, 344 עמ', 88 שקלים
שני כוחות אימתניים שמתנגשים זה בזה בכוח מאכלסים את זירת הנפש של דניאל, גיבור הרומן "פצע". בצדה האחד של הזירה ניצבת האהבה המוכרת לו, ובצדה השני - האמת. שני אלו, בתצורתם הקנאית, המובהקת, אינם יכולים להתקיים בכפיפה אחת: האמת תובעת חירות ויושר; היא מחייבת כנות מוחלטת, תואם מושלם בין המחשבה הכמוסה לבין המלים שמשולחות לחלל. ואילו האהבה היא מעשה של כיסוי ומשחק, היא תיאטרון של פשרה, של העמדות פנים תכופות, של שקרים זעירים, מנחמים.
דניאל, גרפולוג בן 38, מחליט לבחור באמת: כשהוא מתבונן בפניה של אשתו, השחקנית איה, שעומדת לפני הצגת בכורה חשובה, הוא מבחין בפצע מבחיל על שפתה העליונה. היא תובעת ממנו לומר שזה "שום דבר", שזה פצע שבקושי אפשר להבחין בו. איזה מיתר פוקע בו, והוא מסרב לשתף פעולה: האהבה, הוא מהרהר, כלומר הקירבה הגדולה ביותר האפשרית בין בני אדם, אינה סובלת שקר. הוא מסרב להניח את דעתה בנוגע לפצע; והוא גם מסרב למחוא כף בסוף ההצגה, ומסרב לומר לה את השקר המתוק והמנחם שהופעתה היתה נפלאה. הוא לא רוצה לומר את שברצונה לשמוע, אלא רק את שבדעתו.
וזו תחילתו של מסע הצלב הפרטי שלו: המסע שישחרר אותו מכבלי צנזורה רומנטית, משפחתית או תעסוקתית. הוא אומר את האמת, איומה ככל שתהיה, לאשתו, להוריו, לחבריו, למעסיקה שלו ואפילו לזרים גמורים. הוא מבקש לייצר חפיפה מלאה בין הפנים לחוץ, בין המחשבה לדיבור. הוא בוחן מחדש, מעמדה של זרות, את תפקידן של המלים ביחסים אנושיים: "לא המצאנו מלים כדי להישאר בערפל", הוא אומר לאשתו, שעונה לו שזה דווקא תפקידן החשוב ביותר. המלים הופכות לצל גס ואטום, שמתעבה בינו לבין העולם; הן סחורה שמוחלפת בין סוחר לקונה, תמיד מוכנות מראש כדי למלא את ייעודן: לשאת חן, לענות על צורך, לטשטש את כל מה שעלול להפר את ההרמוניה המלאכותית. אנשים שומעים את מה שהם רוצים לשמוע, ומבקשים ממנו לשתף פעולה; הוא מסרב.
כך גם הריטואלים הלא-מילוליים של האהבה עומדים בעל כורחם לבחינה מחודשת: צחצוח שיניים משותף, שכיבה במיטה זה לצד זו, נסיעה משותפת במכונית - כל אלו מתפרקים מהמוכרות האוטומטית, העיוורת והמוכנית שלהם, נבחנים לפרטיהם, ומפסיקים לספק את הביטחון האינטימי. הם מתגלים כתנועה זהירה בשדה מוקשים, רוויה בהשתופפויות ובמעקפים, במגננות ובצבעי הסוואה. כל מה שנדמה כטבעי, פשוט ואמיתי, נהפך לעול מתמשך; דניאל הוא דון-קישוט, אביר האמת, שנלחם בטחנות הרוח של סדרי היחסים התקינים, היאים, שהכזבים שמפעילים אותם אינם רצוניים, אלא ביטוי של אכיפה קפדנית. אולם העולם שמקיף אותו אינו מעוניין באמת, ודניאל נענש: הוא מאבד בהדרגה את כל נכסיו: חבריו, עבודתו, אהובתו, חירותו.
כגרפולוג, דניאל "מכיר את סימני הכתב באינטימיות של חצר אחורית, כמו פליט שמכיר את ארץ המפלט שלו"; והוא גם מזהה את מה שהכתב מבקש להסתיר. במסעו הוא חוצה את התפקוד היומיומי של השפה, ובוחן אותה כחומר, או כתחבולה; אולם הוא אינו מתענג על התחבולות, או משחק בהן, אלא שופט אותן בחומרה, מבקש לשווא לזקק מהן אמת. "העושר הלשוני לא היה נחוץ, לולא הצורך לשקר, להטעות ולזייף", הוא מציין. וכדי להציל את הדיבור, הוא מתכנס לאטו בשתיקה ובהסתגרות, והרומן מלווה את מסעו זה במלים רבות, שצולפות בו ללא רחם.
הרומן "פצע" מופעל על ידי דמות אחת, ועל ידי רעיון אחד. הרעיון פשוט, לעתים אפילו טריוויאלי; הוא כבר סופר ונהגה פעמים אינספור. מבחינת מהלכיו העלילתיים, הוא היה יכול לאכלס סיפור קצר - ואמנם, לפרקים מתעוררת תחושה שהרומן נדרש לחזרות עודפות ולמהלכים עלילתיים בלתי-הכרחיים. אולם מה שמעורר עניין ברוחב היריעה של הסיפור, וגם מונע ממנו דידקטיות מתישה, נטוע בבחירותיו הסגנוניות, ובעמדתה של הספרות ביחס למערכה הנואשת, הבלתי מתפשרת והעצמאית שדניאל מנהל בשם האמת.
מעשה הסיפור אינו נתין צייתן של האמת: זו מהותה של העמדה הבדיונית. הספרות אינה מספרת את "האמת", ובכל זאת היא אמיתית יותר מההיסטוריה, מדיווחי החדשות, ואפילו ממהלכי הנפש האותנטיים ביותר - מכל מה שנתפש כ"לא-בדיון". הסיבה לכך היא שהספרות, להבדיל מכל אלו, אינה מסתירה את בדיונותה ואינה מכחישה אותה; היא מצהירה עליה בגלוי. "את הנשמות מדביקים רק שקרים", מהרהר הגיבור; הוא לומד בהדרגה את מה שהסיפור יודע מלכתחילה: הבדיון הוא נקודת המגע האפשרית היחידה. השקר יכול להיות גם ברכה גדולה, ולא רק קללה: הוא ביטוי של הדמיון, חומר הגלם של התשוקה ושל האהבה.
לפיכך מצטיירת המערכה ההרואית של הגיבור כאירונית להפליא, והאירוניה אופפת - כמו הערת שוליים מתמשכת - את הרומן כולו. היא נטועה באופן שבו המספר, שצמוד לנקודת מבטו ולתחושותיו של דניאל, גם מצייר אותה ממרחק, בטון שיש בו שעשוע צונן ואכזר. הוא צופה בהידרדרותו של הגיבור, שככל שמתאמץ, אינו יכול להשיג את החירות שהוא מבקש; שבועתו לומר "את כל האמת ורק את האמת" היא פתטית ובלתי אפשרית - היא שבועת שווא, שהספרות לועגת לה משחר הימים.
וכך הגיבור ישר הדרך נהפך לשטוף באנוכיות צדקנית, מתפרכס בעלבונו ובגאוותו, משתבח בהיותו איש תם וישר בעולם שכולו סילוף וזיוף, ועמדה זו מביאה לדעיכתו. הטרגדיה של דניאל, ששזורים בה רגעים קומיים רבים, מבהירה שהקנאי לאמת נהפך בנקל לשקרן הגדול ביותר, והקנאי לאהבה הוא הבודד מכל. אלו אינן תובנות מרעישות או חדשניות במיוחד - אולם על אף מוגבלותן הן נדונות בספרו של עדי אבלס ביעילות ממזרית ואף בשובבות.
