לקט עדויות החיילים שפירסם ארגון "שוברים שתיקה" עורר מיד את רפלקס המגננה המחודד של החברה הישראלית. תוכניות הרדיו נשמעו אתמול כמו מפגן ארוך של גינויים. שר הביטחון ביקש להפנות כל טענה על התנהגות צה"ל ברצועת עזה אליו, במקום אל החיילים. דובר צה"ל הודיע כי הארגון הוא חברה פרטית העוסקת במניפולציה תקשורתית. ואילו ח"כ עתניאל שנלר (קדימה) דרש מהעדים להפסיק להסתתר. הוויכוח שוב מוסט, בכישרון רב יש להודות, לאפיק מאוד ספציפי: מהימנות העדים וכטיעון חליפי - בוגדנותם כלפי החברה וצה"ל.
אחת הטענות הרווחות אתמול עסקה בסירובם של החיילים להזדהות. מדוע לא מוסר הארגון פרטים מזהים על העדויות, שיקשרו אותן בגזרה, בתאריך, ביחידה? מי בכלל יודע, תהו קציני צה"ל באוזני עיתונאים, אם אין אלה שחקנים מתחזים, שקריינו טקסט שהוכתב להם מראש? תנוח דעתם של המודאגים. מדובר בחיילים בשר ודם. שלושה מהם נפגשו עם "הארץ", לבקשת העיתון. אין דרך לערוב לאמינות מוחלטת של שלוש העדויות, אבל אפשר לומר בבטחה שמדובר באנשים שלחמו בעזה וסיפקו די פרטים אותנטיים כדי להעיד שאינם מתחזים.
הסירוב להזדהות, בוודאי אצל העדים שנמצאים בשירות סדיר, נובע מהפחד מסנקציות, הן מצד המפקדים והן מצד חברים ליחידה. פנייה לארגונים חיצוניים, ובמיוחד לתקשורת, נתפסת כמלשינות. מספיק לשמוע מבוגרי מכינת רבין באיזה "עליהום" נתקלו אחרי העדויות הקודמות מ"עופרת יצוקה", שהוכחשו בדו"ח של הפצ"ר, כדי להבין שאין כאן חשש סרק (ועדיין יהיה מעניין לשמוע את גרסתם המלאה כשישתחררו מצה"ל).
הצד השני של הסיפור קשור בגובי העדויות, אנשי "שוברים שתיקה". זה ארגון שהוקם ב-2004 על ידי חיילים משוחררים, בוגרי האינתיפאדה השנייה. יש להם אג'נדה פוליטית ברורה, שהתואר "ארגון זכויות אדם" כבר לא ממש מכסה עליה. מי שמתאר באתר האינטרנט שלו את "השחיתות שפשתה במערכת הצבאית" עקב השירות בשטחים, אינו משקיף נייטרלי. מכאן לא נובע שהעדויות, שהוקלטו וחלקן גם צולמו בווידאו, מפוברקות. אבל ברור שהתיאור המעורפל של נסיבות התקריות מפחית מיכולתו של הצבא להשתמש בהן לחקירה פלילית.
אנשי "שוברים שתיקה" מבקשים להעביר מסר בדבר השלכות השירות בשטחים. נראה שזה בעיקר מה שמעניין אותם, הרבה יותר ממיצוי הדין בתקרית ספציפית. אולם, העובדה שהדברים מתפרסמים רק חצי שנה אחרי סיום הלחימה תפחית ממידת השפעתם הציבורית.
מה שאירע בעזה אינו מתקרב לעוצמת הנשק שהפעיל צבא ארה"ב בלב אוכלוסייה אזרחית בעיראק. צה"ל, עולה גם מהעדויות עצמן, בוודאי לא עסק בהרג שיטתי של חפים מפשע. הוא כן ירה אש אינטנסיווית בשטח צפוף והעביר הנחיות פתיחה באש מרחיבות למדי, כדי לעמוד במטרה הבלתי כתובה שנלוותה למבצע: מינימום נפגעים לכוחותינו. בדרגים הנמוכים, באחדות מהיחידות, תורגמה גישה זו להתרת רסן מסוימת. זה קשור לשמונה שנות הקסאמים (שבהן, חרף הבלגתנו המפורסמת, נהרגו כמה אלפי פלסטינים) ולתחושה בקרב חיילים שעכשיו הגיע הזמן ליישב את החשבון.
הביקורת הבינלאומית, ובכלל זה דו"ח חריף הצפוי מצדו של האו"ם, תימשך בכל מקרה. אפשר וצריך לנהל על כך דיון גם בתוך החברה בישראל, במקום לענות על כל טענה במקהלה של "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם", כאילו העניין הזה כבר הוכרע באולימפיאדה שבה התחרו ביניהם צבאות בקפיצה מוסרית לרוחק.
לפני כחודש קיים מח"ט הצנחנים, אל"מ הרצי הלוי, כנס על ערכי לחימה בהשתתפות כל מפקדי הגדודים והפלוגות בחטיבה. זה היה דיון יסודי ונרחב, עם משפטנים, עיתונאים, פרופסור לפילוסופיה ואפילו, שומו שמיים, פעיל שמאל מובהק. קציני הצנחנים לא הרגישו שיש להם במה להתבייש. במקום להתקפד, הם הקשיבו בקשב רב לביקורת, שחלק ניכר ממנה דחו באופן מנומק. צריך לקוות שהצבא כולו יודע ליישר קו עם הצנחנים, לא רק בהתנהגות בזמן לחימה, אלא בבחינה העצמית לאחריה.
